מאגר סיפורי מורשת

תמיד היה להם חלום עז לעלות לארץ ישראל כי הם חשבו שזה המקום עבור כל היהודים בתפוצות. אחרי כמה שנים פרצה המלחמה, הורי שרדו את גטו לודג' עם שני תינוקות. כל המשפחה של אבי, משפחת פיש שכללה הורים ועוד עשרה אחים ואחיות מלבדו לא שרדו, הוא נשאר בלי אף אחד. הורי אימי משפחת מייזנר גם לא שרדו אבל אחות ואח של אימי כן שרדו, ולאחר כמה שנים נפגשו בארץ.

אני לא הכרתי את סביי וסבתותיי, ומאוד שמחתי תמיד לשמוע עליהם סיפורים ועל איך שהם היו. כשהסתיימה המלחמה לא היה להם מה לחפש בפולין. ביתם נהרס וכל רכושם נלקח מהם. הם החליטו לנסוע לרוסיה ולנסות שם את מזלם. בנתיים באוזבקיסטן נולד אחי השלישי אברהם (אלטר). וגם שם לא שפר מזלם. משם הם נלקחו על ידי ממשלת גרמניה, לגרמניה לשיקום והבראה על כל הסבל שעברו.

כעבור זמן מה אימי הרתה שוב ואני נולדתי בשנת-1947. כשהייתי בת שישה חודשים בשנת-1948 עלינו ארצה כשעוד לא היתה מדינת ישראל אלא פלשתינה. כעבור כמה חודשים הכריזו על מדינת ישראל. הורי היו מאוד מאושרים ושמחים, א'-כי שרדו את השואה ב'-שהגיעו במדינת ישראל, למרות שהיה מאוד קשה בהתחלה עם השפה ותנאי החיים הקשים שהיו אז.

הורי החליטו שהם רוצים להביא עוד ילדים ילידי הארץ, והביאו לעולם את אחי מאיר שנולד בבית חולים פוריה בטבריה ב 1950. כעבור שנה נולדה אחותי מלכה גם בבית חולים פוריה שבטבריה. מששת הילדים שנולדו להם, נולדו גם 15 נכדים מהנכדים נולדו 26 נינים, ומהנינים נולדו 4 בני נינים.את הנינים והבני נינים הורי לא זכו להכיר. לכן כל פעם שאנו הילדים הנכדים נפגשים אנו מספרים עליהם ולעולם לא נפסיק לאהוב ולזכור אותם.