מאגר סיפורי מורשת

הזמן: ספטמבר שנת 1966, תחילת הטירונות. המקום: חולות גבעת אולגה. כן, היו ימים שאולגה הייתה בעיקר דיונות חול. אנחנו באימון פרט. שיעור התגנבות בזחילה. המפקד המ"כ מאוטנר יושב בראש תלולית חול, עם עוזי מצוחצח על ברכיו הכפופות וכובע עבודה צה"לי רחב שוליים בצבע חאקי עם כתמי זיעה מלוחה מונח על פדחתו ומצל על עיניו. אנחנו מפוזרים בשטח הפתוח לרגלי הגבעה עליה רובץ המפקד מאוטנר, לבושים בבגדי עבודה מנומרים, אוחזים ברובי אפ.אן בלגיים החצי אוטומטיים שלנו החגורים הישנים תלויים עלינו "כמו חזיות" ופק"לים מצ'וקמקים על גבינו, אליהם דבוקה את חפירה אישית מתקפלת ואת ראשינו המיוזעים מכסים כובעי פלדה עטופים בבד יוטה ורשת ואנחנו מוסווים, כביכול, בענפים שתלשנו מהשיחים המקומיים.

איור: אריה טופור

לא נראינו בדיוק כמו צנחנים שייעודם להביס אויב אכזר בקרב, גם לא אויב לא אכזר. המשימה שלנו הייתה להגיע עד למפקד מאוטנר בזחילה מבלי שיבחין בנו. מי שמתגלה ע"י המפקד, מאוטנר זורק לעברו אבן שבדרך כלל גם פוגעת, במקרה הטוב בקסדה, ועליו לקום ולחזור מוחזר לנקודת ההתחלה ולנסות להתגנב שוב. מאוטנר עירני ורציני להחריד, מקפיד כהרגלו על כל תג ותו, ובולש אחרינו בסבר פנים חמור מתחת לגבותיו העבותות. אף אחד לא מצליח להתקרב אליו מבלי להתגלות. כלומר, כולנו מטורטרים הלוך ושוב נקודת התחלה, זחילה זהירה בחול הטובעני, הצצה שפופה לכיוון המפקד מאוטנר תוך ציפייה לאבן שתתעופף לכיוונינו. האויר מהביל, חום עם 110% לחות, עננים מכסים מדי פעם את השמש .

כבר חרשתי את המסלול הזה חמש פעמים לפחות. אין קוץ אולגאי שלא חדר לי לברכיים  או אבן שלא פגעתי בה עם המרפקים הדוויים שלי, בתוך החולצה אספתי כמו טרקטור קטרפילר טונות של חול מעורב בעלים יבשים. אני מת שהסיוט הזה ייגמר כבר. טיפש שכמוני! למה התנדבתי לצנחנים?

והנה יש תקווה, תפילותיי נענו. העננים נאספים ומכסים את פני השמיים ואפילו נשמע רעם קטן, עוד רגע ירד גשם. אני אומר לעצמי: 'בטח כשירד גשם יגידו לנו לרוץ לאוהלים' וחיוך עולה בתוכי, רק שמאוטנר לא יראה שאני מחייך בפנים. "אתה ילד רגיש, אם תירטב בטח תצטנן".. ככה תמיד אמרה אימא. עוד רעם ועוד אחד, החיוך עולה גלוי על פני. טיפות גשם גדולות מתחילות לרדת, החול הופך לבוץ, הפנים הופכות עיסה עכורה והגשם נספג לתוך המדים המנומרים שממילא שוקלים טונות ועכשיו שוקלים עשרות טונות. המפקד כאילו לא מבחין בכך, לא שולח אותנו לאוהלים ואנחנו ממשיכים לזחול הלוך ושוב, אלא שהפעם זה בבוץ ומאוטנר נשאר מאוטנר. ואני.. אני אומר לעצמי: "הנה עוד חוויה שאסור יהיה לספר לאימא."

הזוית האישית

הסיפור לקוח מהספר ״על עכברים וצנחנים 1: מספרים לוחמי פלוגה א' 1966״ שערך צביקה ויסברוד ואייר אריה טופור, ומועלה למאגר המורשת בשיתוף עם תכנית הקשר הרב דורי.

יהודה שחם תרם שני סיפורים נוספים למאגר המורשת:

"לא יוצלח" ומורה מיתולוגית

מצנחי רחיפה, גרפיטי וחביתה