מאגר סיפורי מורשת

הוריי – פנינה וציון מסילתי – עלו ארצה בערב שבת 7/7/1949 באוניית "אילת". הם היו זוג צעיר ומלומד וידעו קרוא וכתוב באיטלקית. היו ציונים, נלהבים להגיע לארץ ישראל.

הם הגיעו לנמל חיפה בשער יפו. כאשר הגיעו לחופיה של העיר חיפה ראו את האורות וחשבו כי מחכים להם בתי מגורים, אך עד מהרה הבינו כי מחכות להם משאיות שהעבירו אותם לאוהלים בעיר חדרה – למעברת "אגרובנק".

הוריי ואחי הגדול אברהם, שהיה אז בן 8 חודשים, הצטופפו במעברה באוהל אחד יחד עם משפחה נוספת.

כך הם חיו במשך כשלוש שנים עד לשנת 1952. משם עבר המשפחה למושב "שדה עוזיה" בדרום. במושב הם קיבלו משק, 2 פרות, סוס ועגלה. תא השירותים היה מחוץ לבית. יחד עם זאת קיבלו את פניהם וריססו אותם ב-DDT מפני שחשבו שהם הביאו עימם מחלות מארץ מולדתם.

לאט לאט החלו הוריי לבסס את עצמם ולבנות את ביתם ונולדו להם 7 ילדים – אני הבת האמצעית.

כילדים עזרנו מאוד להורים בהאכלת בעלי החיים והעופות, באיסוף ביצים בלול ובקטיף מלפפונים ועגבניות.

כשהייתי בת 14 חזרנו להתגורר בעיר חדרה, קרוב למשפחתה של אימי.

אימי החלה לעבוד ב"אולמי חדרה" ואבי עבד ב"אליאנס".

בתום לימודי כמנהלת חשבונות גם אני התחלתי לעבוד ב"אולמי חדרה" ושם פגשתי בחור נחמד בשם שמשון. התחתנו ועברתי לגור בכרכור.

היום יש לנו 4 ילדים ו-10 נכדים.

הזוית האישית

ציפורה השתתפה בתשע"ח בתכנית הקשר הרב-דורי, יחד עם נכדה ניב, בבית ספר יסודי כרכור.

שמשון, בעלה של ציפורה, השתתף בתכנית בשנת תשע"ז, יחד עם הנכד עוז. להלן סיפורו.