מאגר סיפורי מורשת

התאקלמות העלייה, ההשקעה והמשפחה בארץ ישראל.

סבתי עלתה לארץ בתור ילדה בת 5 עם האונייה "טרנסילבניה" יחד עם הוריה (אונייה זו הייתה אוניית נוסעים רומנית, שהפליגה עם תיירים בים השחור, בים התיכון, בים סוף ובאוקיינוס ההודי, טרנסילבניה הובילה עולים חדשים שעלו לארץ ישראל לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה ובהמשך למדינת ישראל. הוריה של סבתי לקחו יוזמה והחליטו לעזוב את רומניה עם ציר הבשר (השפע) וכל רכושם החומרי (כמו כסף)  עקב האידיאליזם (האידיאליזם באותה התקופה היה הרצון הרב לעבור לארץ מלאה ביהודים).

המסע בים נמשך כשלושה ימים שבהם הייתה לסבתי מחלת ים איומה, בדרכה יחד עם הוריה לארץ ישראל בקושי החזיקה מעמד בתור ילדה וישר כשהגיעה יחד עם הוריה באוניה הגיעו לשער העלייה . שער העלייה היה ליד עתלית, והיווה יישוב קליטה ומחנה עולים במערב חיפה, ששימש כמחנה מעבר מרכזי לעולים שהגיעו לנמל חיפה בעלייה ההמונית שהחלה מיד לאחר קום מדינת ישראל.

המקום שימש כמחנה הקליטה הגדול ביותר של עולים לישראל.  משם חולקו כל המשפחות לאזורי קליטה. סבתי והוריה נשלחו לאזור נהרייה. בהגעתם קיבלו אוהל בו יוכלו להשתכן (באותו הזמן היו בערך 50 משפחות ביחד איתם וכל משפחה קיבלה אוהל). כל משפחה קיבלה פנקס תלושים שתמורת כל תלוש יכלו לקבל את אספקת המזון, זהו היה הפתח לפתיחת השוק השחור של אנשים שסחרו במוצרים. מצב הקהילה באותם הימים היה טוב. לא היה עניין של גניבות ופריצות לבתים, בכלל לא נעלו את הבתים, לא היו קיימים סורגים ובוודאי שלא אזעקות. באותו האוהל גם נולדה אחות סבתי.

שאלתי את סבתי מה היו תנאי ההיגיינה באוהל שריצפתו היא אדמה? המקלחות?. היא צחקה וסיפרה כי המקלחות נעשו בגיגית ואת המים חיממו על פתיליה. בשנות ה – 50 כמות העליות הייתה גדולה והצפיפות הייתה נוראית. לאחר פרק זמן בו השתכנו באוהל הועברה משפחתה לפחון  (הבנוי מתריס ומפח). המצב בפחון היה קשה, בזמני גשם היה הרעש מחריש אוזניים ובזמן הקיץ / השרב היה הפחון לוהט מבפנים ומבחוץ.

אבי סבתי שהגיע מרומניה מבוקרשט התחיל לעבוד פה בסלילת הכבישים ולאחר מכן בבניית השיכונים שהיו מיועדים לדיור בעבור אנשי הפחונים. כמו בכל מקצוע בו אדם מנסה תחום פעילות בו הוא מתמחה ועוסק בו לפרנסתו והורי סבתי עבדו קשה על מנת להתקיים. הורי סבתי פתחו חנות לכלי בית ומוצרי חשמל, אבי סבתי עבד בחשמל ומאוחר יותר סבתי החלה ללמוד בבית הספר בכצנלסון. לאחר 8 שנות לימוד בהן סיימה את היסודי ועברה לתיכון מקצועי לרכישת מקצוע, סבתי הייתה בכיתת ניסיון בה כל יום במשך שלוש שעות עבדו הילדים במלאכת יד ותפירה. עד היום הידע אשר סבתי רכשה במלאכת היד והתפירה משמש אותה בחיי היום יום.

סבתי הכירה את בעלה לעתיד (סבא שלי-יעקב שוס) על שפת הים בנהרייה ובמשך תקופה מסוימת של בערך חצי שנה בה בילו יחד את זמנם החליטה עם סיום בית הספר התיכון המקצועי להתחתן עם סבי. יחדיו התחילו להקים בית ומשפחה בארץ ישראל בעיר נהרייה. לסבתא וסבא שלי נולדו שלוש בנות, רונית יעל ושירלי. סבתי למדה מזכירות ועבדה במקצוע זה מספר שנים. לאחר מכן החלה להיות עצמאית ופתחה לעצמה משרד לכל סוגי הביטוח שהיה פעיל במשך 35 שנה. סבי פתח חברת תובלה ויחד שניהם וכל אחד לחוד עשו חייל ובכך הצליחו להעניק לשלושת בנותיהם את החינוך האידיאלי עליו גדלו. עבור סבתי ההתמודדות לגדול ולהיות אמא היה דבר משמעותי ובעל ערך. במשך זמן רב עבדה גם בעבודת הביטוח וגם בעבודות משק הבית.

הזוית האישית

סבי וסבתי חיים עד עצם היום הזה יחד כבר 55 שנה יחד עם משפחתם.