מאגר סיפורי מורשת

הקדמה

סבא בני נולד בפולין בשנת 1950 ועלה לארץ ישראל בשנת 1957 עם הוריו ואחותו.

סבא למד בבית ספר עממי ע"ש הס – ובתיכון קוגל בחולון. שסבא היה בכיתה יא' בתיכון פרצה מלחמת ששת הימים. יחד עם ילדים נוספים מבית הספר סבא עזר למגן גני ילדים בעזרת שקי חול וכיסוי חלונות לצורך האפלה בלילות.

בשנה האחרונה ללימודיו בתיכון התחיל סבא לחשוב על השרות הצבאי שמגיע מיד אחרי התיכון. לאחר הבדיקות הרפואיות והמיונים שנערכו בלשכת הגיוס קיבל סבא לביתו צו גיוס לתאריך ה- 6.8.1968. כמו כל חבריו בתיכון גם סבא המתין בקוצר רוח לגיוס ולשרות הצבאי.

סבתא רבתא לולה, האימא של סבא, עבדה כפסיכולוגית במרכז הגיוס של הצבא בתל השומר. סבתא רבתא לולה יכלה לדאוג לכך שסבא בני ישרת במקום נוח וקרוב לבית. כל שסבא בני ביקש ממנה הוא שלא תתערב בבחירה שלו היכן לשרת.

סבא ידע ורצה שהשרות יהיה ביחידה קרבית והשאלה היחידה הייתה באיזו יחידה זה יהיה.

הגיוס והמיון

ביום הגיוס סבא הגיע ללשכת הגיוס האזורית ביפו ומשם נילקח למרכז גיוס בתל השומר. שם עבר סבא תהליך של חיול, קיבל מדים וציוד צבאי בסיסי והמתין, יחד עם מתגייסים אחרים להצבה ביחידה בה ישרת.

בגלל הנתונים הטובים של סבא שלחו אותו למיונים לקורס טייס. השלב הראשון היה במרכז הגיוס ואחריו הגיע סבא למיון סופי באחד מבסיסי חייל האוויר. שם הסתבר שראיה של סבא לא מספיק טובה כדי להמשיך בקורס טייס וסבא חזר למרכז הגיוס. לסבא היה ראיון עם קצין מיון וסבא ביקש לשרת ביחידה קרבית. סבא נפגש עם נציגי יחידות קרביות ובסוף החליט שהשרות המשמעותי עברו יהיה בסיירת אגוז.

בשנה בה סבא התגייס היו בצה"ל 3 סיירות פיקודיות (יחידות מיוחדות שכפופות ישירות לפיקוד): סיירת שקד – תחת פיקוד דרום, סיירת חרוב – תחת פיקוד מרכז וסיירת אגוז – תחת פיקוד צפון.

שלב הטירונות של סיירת אגוז התבצע בבסיס הטירונות של יחידת גולני בבן עמי שבצפון. בשלב זה, שאורכו שלושה חודשים, הפך סבא מנער מתבגר ללוחם בצה"ל. סבא למד איך להפעיל כלי נשק, עבר אימוני כושר גופני, אימוני כושר קרבי, אימוני עזרה ראשונה וסיבולת. אימונים אלה הכינו את סבא להמשך המסלול בצבא. במהלך הטירונות, היו לסבא שתי חופשות שבהם הגיע הביתה ובעיקר השלים שעות שנה.

סבא בני בטירונות

בסיום שלב הטירונות, לפני שסבא יצא לחופשה בת שבוע (רגילה ), הגיעו לבסיס הטירונות נציגי סיירת אגוז, שוחחו עם החיילים שיועדו ליחידה, חילקו נעליים אדומות, מדי אימונים ואיחלו חופשה נעימה.

ואכן הייתה זו חופשה נעימה לסבא, בה פגש את חבריו שהתגייסו גם הם, חברים שהמתינו לגיוס ובני משפחה.

סבא ידע שהחלק הקשה של השרות עדיין לפניו וניצל את החופשה כדי ליהנות כמה שיותר.

קורס סיור

בסיום החופשה חזר סבא לבסיס הטירונות בבן עמי שם המתינו כבר נציגי היחידה. כל החיילים המיועדים לשרת בסיירת קיבלו חגור קרבי וכלי נשק והמתינו לשעות הערב. החיילים שובצו בכיתות ולכל כיתה היה מפקד.

כששקעה השמש הסתדרו חיילים לפי הכיתות והתחילו ללכת שהיעד הסופי הוא בסיס האימונים של הסיירת בנצרת, 55 ק"מ מבן עמי. בהתחלה כולם שמרו על הליכה בקצב אחיד אך ככל שנקפו השעות הטור התארך וכל אחד הלך לפי היכולת שלו. המסע נמשך כל הלילה ובשעות הבוקר המוקדמות הגענו לבסיס האימונים של היחידה. החיילים קיבלו את ציוד שלהם ושוכנו באוהלים שבמתחם הבסיס, כל כיתה באוהל נפרד. לאחר מנוחה לא ארוכה החל קורס הסיור.

קורס הסיור ארך שלושה חודשים בהם עברו סבא וחבריו אימונים מתוגברים בכל נושאי החיילות, הנשק, אמצעי לחימה וכושר גופני. האימונים היו ארוכים וקשים ושעות השינה מעוטות מאוד. אחד התרגילים, שהיה מסורת ביחידה, היה למלא עוקב מים (דוד מים) של 700 ליטר ממעין סמוך שכדי להגיע אליו היו חיילים צריכים לרדת לוואדי מקומי ליד הבסיס. התרגיל לקח לילה שלם והיה אחד מהאירועים שגרם לגיבוש, לשילוב ולעזרה הדדית בין החיילים.

בקורס  נבחנו התכונות של המשתתפים ונבדקה התאמתם למשימות היחידה. נבדקו היכולות הפיזיות ואופן החשיבה והתגובה. נבדקו יחסי החברות והיכולת לעזור לאחרים.

בתום קורס הסיור הוצבו המשתתפים בו, וגם סבא, באחת מפלוגות היחידה. סבא הוצב בפלוגה ב'.

סמל סיירת אגוז

כנפי הסיירת

השרות ביחידה

המטרות שלשמן הוקמה היחידה היו שמירה על הגבול הצפוני של מדינת ישראל. פעילות היחידה הייתה לאורך כל גבולה הצפוני והצפון מזרחי של ישראל. היחידה פעלה לאורך הגבול עם לבנון, עם סוריה ובצפון עמק הירדן, הגבול עם ירדן.

רוב פעילות היחידה התבצעה בלילות במארבים לאורך הגבולות כדי למנוע כניסת מסתננים ומחבלים לישראל. בנוסף השתתפה היחידה בפעולות שונות גם מעבר לגבולות על פי פקודות מפקדת פיקוד צפון.

מסדר בוקר בקיבוץ דן. המ"כ עמי גולדמן מחפש "פילים" בקנה

בפעילות המארבים השתמשה היחידה בציוד מיוחד לראיית לילה. ציוד זה, שאז היה מהחדישים ביותר בצה"ל איפשר לאורבים לראות, למרות החושך, את פני השטח, תנועת בעלי חיים ותנועת בני אדם. כך, מחבלים שחדרו למדינת ישראל לצורך ביצוע פעולות איבה זוהו על ידי החיילים האורבים שדאגו לנטרל את הסכנה מי בעוד מועד.

במסגרת פעילות היחידה ישבו סבא וחבריו באזור בית שאן ומשם יצאו כל לילה למארבים במקומות שהוכתבו על ידי פיקוד הצפון.

אחת לתקופה הפלוגה עברה אימון יחידתי שבדרך כלל נערך ברמת הגולן. האימונים כללו שיפור ביכולות החיילות של הלוחמים, אימונים של לחימה בשטח בנוי ואימוני כושר גופני.

במסגרת היחידה עבר סבא הכשרות ייעודיות בנושאי פעילות הלחימה. אחד מהם היה קורס חבלה שנערך באדוריים שבאזור חברון. במסגרת הקורס למד סבא איך לתפעל ולנטרל חומרי נפץ וחבלה. בקורס השתתפו חיילים מי שלושת הסיירות הפיקודיות: אגוז, חרוב ושקד בסיום הקורס קיבל סבא תעודת חבלן.

לאחר שרות של כשנה יצא סבא לקורס מפקדי כיתות שנערך בבסיס ליד העיר כרמיאל. במהלך הקורס, במסע שהתחיל בים התיכון, באחד מהלילות, ארע המקרה הבא:

לאחר צעידה של קילומטרים רבים התארגנו החיילים ללינת לילה השטח. המפקדים הכינו רשימת שמירה ולאחר ארוחת הערב כולם הלכו לישון. כלי הנשק האישיים של החיילים נערמו בערמה אחת במרכז מתחם השנה. כל שעה התחלף השומר כך שכל החיילים גם שמרו וגם ישנו. בתום המשמרת של סבא, בשעה 4:00 לפנות בוקר, העיר סבא את מי שהיה צריך  להחליף אותו, וידא שהמחליף קם והלך לישון. למחרת בבוקר סבא רצה לקחת את הנשק האישי שלו והסתבר לו שהנשק נעלם. השומר שהחליף את סבא חזר לישון ואזרח שעבר בבוקר וראה חיילים ישנים ללא שמירה, לקח נשק מהערמה, העיר את המפקד ומסר לו את הנשק. סבא בא למפקד ואמר שהנשק נעלם. המפקד החליט להעניש את סבא ולהעמידו למשפט ביפני מפקד הגדוד. סבא נשפט ל-35 ימי מחבוש. לאחר 7 ימים קיבל סבא חנינה מאלוף הפיקוד, דוד אלעזר, וחזר ליחידה.

חורף בקוניטרה. סגל, סבח, סבא בני ויחזקל בדובונים

סבא המשיך לשרת ביחידה, עבר קורס מפקדי כיתות, והמשיך לשרת ביחידה עד השחרור מהצבא בתום 3 שנות שרות.

שרות המילואים

בתום השרות הסדיר, הוצב סבא במחלקת סיור גדודית בגדוד 407 (טנקים), בחטיבה 600.

שרות המילואים הראשון של סבא היה באימון ההקמה של הגדוד. הכלים ששימשו את חיילי המחלקה היו גיפי סיור ובאימון סבא הכיר את חבריו למחלקה, כולם יוצאי סירות פיקודיות, ואת הגיפים ששימשו את המחלקה. חלק נוסף של אימון ההקמה היה תרגיל גדודי שבו נטלו חלק כל חיילי הגדוד.

כל שנה נקרא סבא לשרות מילואים של כ- 25 – 30 ימים. בשרות המילואים הוצב הגדוד של סבא לאורך אחד מגבולות המדינה, בדרך כלל באזור הדרום וגבול מצרים. אחת לתקופת זמן נקרא סבא לשרות מילואים שכלל אימון. באימון תורגלו חיילי מחלקת הסיור בשימוש באמצעים חדשים, בניווטים ובהובלת כוחות. לקראת סיום האימון הצטרפה המחלקה לאימון גדודי מסכם.

פעילות נוספת של סבא הייתה במסגרת יחידת הגיוס באזור מגוריו. הפעילות כללה הכרה של חיילי מילואים באזור מגוריו תוך כוונה של גיוסם במקרה חרום.

סבא בני במילואים

מלחמת יום הכיפורים

בבוקר ה- 6 באוקטובר שנת 1973, יום כיפור, קיבל סבא טלפון ממרכז הגיוס ביפו ונאמר לו להתיצב מיד במרכז. למרות שהיה זה יום כיפור, סבא רבא סטפן הסיע את סבא בני מביתו בחולון ליפו. בדרך היו כאלה שזרקו אבנים על האוטו וצעקו עליהם. מרגע שהגיע למרכז הגיוס עסק סבא בני בהודעות גיוס לחיילי היחידה שלו. המכשיר שבו השתמשו אז היה טלפון קווי – או נסיעה פיזית, ברכב צבאי או אזרחי מגוייס, לבתי החיילים. לקראת ערב, חזר סבא לביתו, נפרד מהוריו, לקח קצת ציוד אישי ונסע יחד עם חיילים נוספים למחסני החרום של היחידה שלו. כאן פגש סבא את חיילי הגדוד שלו ועזר בהתארגנות לקראת יציאה ונסיעה לסיני. בשעות הבוקר למחרת יצאה כל החטיבה אליה השתייך סבא לכיוון חצי האי סיני וגבול מצריים. הנסיעה נמשכה יומיים והחטיבה הגיע לאזור הצפוני של סיני. מכיוון שלא היו ברשות הגדוד של סבא, 407, ג'יפים עבור מחלקת הסיור, צורפו סבא וחבריו למחלקת הסיור הגדודית לפלוגת החרמ"ש הגדודית.

החטיבה לחמה בחזית הדרום בפיקודו של המח"ט טוביה רביב, במסגרת אוגדה 143 בפיקודו של אריק שרון. החטיבה צוידה בטנקי M60-A1 פטון ("מגח"), שהיוו באותה עת כוח השריון המתקדם ביותר בצה"ל. החטיבה הורכבה מגדוד 407 בפיקודו של עובד מעוז, גדוד 409 בפיקודו של עוזי בן יצחק, גדוד 410 בפיקודו של אמנון מרטון (ובהמשך בפיקודו של יהודה גלר), פלס"ר ופלוגת חרמ"ש. בין הקרבות העיקריים של החטיבה ניתן למנות את הקרבות במרחב רכס "חמדיה", "מכשיר" ו"טלוויזיה", הקרב על הרחבת מסדרון הצליחה והורדת גשר הגלילים, והקרב לכיבוש חלקו הצפוני של מתחם "מיזורי". ב-22 באוקטובר נהרגו שבעה חיילים מפגיעת טיל סקאד מצרי באזור בו נערכה פלוגת המפקדה של גדוד 410. החטיבה ספגה 119 הרוגים במהלך קרבות מלחמת יום הכיפורים.

בין הקרבות העיקריים של החטיבה יש למנות את קרבות הבלימה במרחב רכס 'חמדיה', ובמרחב 'מכשיר', את קרב ההטעיה בזמן צליחת תעלת ואת גרירת גשר הגלילים. לאחר הצליחה, לחמה החטיבה להרחיב את מסדרון הצליחה באזור "החווה הסינית", תוך כדי קרבות קשים מול הצבא המצרי ולבסוף הקרב המיותר, בימים 15 ו- 16 של המלחמה (שבת  בראשית ויום ראשון כ"ד – כ"ה בתשרי תשל"ד, 20-21 באוקטובר 73) לכיבוש חלקו הצפוני של מתחם "מיסורי" (במפת הקוד "סיריוס" שהיתה בידי צה"ל ערב המלחמה, הופיע סימון דמוי ביצה שקיבל את שם הקוד "מיסורי". שטח מישורי ברדיוס של כעשרה קילומטרים ממזרח לתעלת סואץ שגובל מדרום בבתי המשאבות של החווה הסינית).

גדוד 407, אליו השתייך סבא, הועבר לחטיבה 14 לטובת מבצע "אבירי לב". מטרת המבצע הייתה לצלוח את תעלת סואץ, לכבוש שטחים ממערב לה ובכך להכריע את המלחמה בחזית הדרום. המבצע בוצע על ידי אוגדה 143 בפיקודו של האלוף אריאל שרון, שכללה 3 חטיבות שריון (חטיבה 14 הסדירה וחטיבות המילואים 421 ו-600), חטיבת צנחני מילואים 247, שני אגדים ארטילריים ומספר גדודי הנדסה/צליחה.

צליחת התעלה מערבה מהווה נקודת מפנה במלחמה שבה יזם צה"ל סדרה של קרבות שמטרתם כיבוש שטח ממערב לתעלה ובמקביל הצבא המצרי ריכז מאמץ בבלימתו. במהלך המבצע הגיע צה"ל לקילומטר ה- 101 בכביש סואץ-קהיר וכותרה הארמייה השלישית המצרית, דבר שאילץ את המצרים להסכים להפסקת האש שסיימה את הקרבות בחזית הדרום.

הזחלמים שבהם היו סבא וחבריו הועברו ליחידת הצנחנים בערב ה- 17 באוקטובר. גדוד הצנחנים , בפיקודו של יצחק מרדכי ושל המח"ט עוזי יאירי, יצאו לאזור כדי לנקותו מכוחות אוייב ולהכשיר את ראש הגשר לחציית התעלה. בשעה 3:00 בלילה לערך, נתקלו הצנחנים בכוח חטיבתי ערוך ומצויד שהכה בהם קשות. במהרה היו רוב חיילי הכוח פצועים או הרוגים, והקרב הפך למאמץ נואש לפינוי הפצועים, אשר גרם לפצועים והרוגים נוספים. בקרב קשה זה נהרגו 43 חיילים לגדוד הצנחנים, ולמעלה ממאה נפצעו. לכוחות השריון , שאף הם נלחמו באזור, היו 10 הרוגים, 20 פצועים ו- 4 נעדרים.

בזמן זה הובאו לתעלת סואץ גשרים ניידים שהונחו על המים ושימשו למעבר כוחות הצבא לצד המצרי של התעלה. הראשון היה גשר הדוברות שהוקם ב- 17 באוקטובר תחת הפגזות כבדות של המצרים. מיד עם הרכבתו עברו הטנקים לצד המצרי. גשר הגלילים הונח על התעלה והוכשר למעבר ב- 19 באוקטובר. הגשר השלישי , שהוכשר גם ב- 19 באוקטובר, היה גשר מאולתר שהורכב משאריות של מצופים ודוברות.

לאחר שהמצרים הבינו שצה"ל עבר את התעלה וממשיך להתקדם, ביקשו הפסקת אש. ב- 24 באוקטובר נפסקו הקרבות. הגדוד של סבא עבר לצד המצרי של התעלה ושהה במצרים עד יציאת הכוחות ממצרים. בסך הכל היה סבא מגוייס כחצי שנה.

מכתב שסבא בני קיבל מאביו, סבא רבא סטפן. העיברית של סבא סטפן לא משהו…

מלחמת יום כיפור העלתה שאלות קשות לגבי המוכנות של הצבא מבחינת הציוד שהיה במחסני החרום ושעלות קשות בנושא התנהלות ההנהגה וראשי המדינה.

צה"ל הצליח, למרות ההפתעה ותנאי הפתיחה הקשים של המלחמה, לשנות את מהלכה, לעבור להתקפה וליצור מהפך במגמת מלחמת יום הכיפורים: לקראת סוף המלחמה מסתמן ניצחון ישראלי ברור בכל החזיתות, כאשר צה"ל נערך במרחק 40 ק"מ מדמשק ו- 101 ק"מ מקהיר.

בעקבות מלחמת יום הכיפורים נפגעה תחושת הביטחון והאמונה המלאה בתפיסה הביטחונית: אלו היו מעתה נתונים לביקורת ציבורית יסודית יותר. כמו כן התערער האמון בשורה של אישי ציבור בצבא ובדרג הפוליטי (בראשם שר הביטחון משה דיין).

הוקמה ועדת חקירה ממלכתית: ועדת אגרנט – אשר חקרה את מחדלי מלחמת יום הכיפורים וכשלון המודיעין ומסקנותיה הופנו כנגד הדרג הצבאי: הרמטכ"ל רא"ל דוד אלעזר נאלץ להתפטר, ושורה של קצינים בכירים באגף המודיעין ובפיקוד דרום הודחו. (ביניהם: ראש אמ"ן האלוף אלי זעירא ואלוף פיקוד דרום שמואל "גורודיש" גונן).

בעקבות מלחמת יום הכיפורים הופיעו בציבור תנועות מחאה אשר אנשיהן היו קצינים וחיילים שחזרו מן המלחמה. הידוע בין יוזמי תנועת המחאה היה סרן מוטי אשכנזי אשר במלחמה פיקד על מעוז "בודפשט" בצפון התעלה, המעוז היחיד שלא נפל בידי המצרים. תנועות המחאה קיימו הפגנות וקראו להתפטרות הממשלה ואישי מפתח בה. בין התנועות שקמו בעקבות המלחמה: "גוש אמונים" ו"שלום עכשיו".

לאחר מלחמת יום הכיפורים הושגו הסדרי הפרדת כוחות בין ישראל ומצרים ו"הסכם ביניים" לפיו נסוגה ישראל מחלק גדול מסיני. שני הצדדים גילו נכונות להיכנס למו"מ על שלום ונכונות זו הביאה לביקורו ההיסטורי של הנשיא סאדאת בישראל בנובמבר 1977, לשיחות שלום ולחתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים (הסכם קמפ-דייויד) בשנת 1979.

דגל ישראל מונף אל מול דגל מצרים.

נקודת גבול ישראל – מצרים בצפון סיני. סבא פגש כאן קצינים וחיילים מצריים.

סיכום ומסקנות

לאחר המלחמה חזר סבא לביתו, סיים לימודי הנדסה, התחתן ובנה את משפחתו. שתי בנות יש לסבא. הבת הקטנה, דודה מאיה, היא דוקטור למדעים ומשמשת כסגנית מנהלת בית ספר תיכון בעיר שוהם. הבת הגדולה, אימא שלי עינת, בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית ועובדת בעירית הוד השרון באגף הרווחה.

5 נכדים יש לסבא. 2 מדודה מאיה ו- 3 מאימא שלי. כל אלה הם התשובה של סבא לאלו שרצו להשמיד אותנו.

להסכם השלום עם מצרים התווסף הסכם שלום עם ירדן שנחתם על ידי המלך הירדני חוסיין וראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, בנוכחות גדולי העולם ביניהם נשיא ארצות הברית ביל קלינטון שחתם כעד על ההסכם.

לצערנו, לא תמו מלחמות ישראל. מאז מלחמת יום כיפור חווה העם קרבות לא מעטים בגבול הצפוני – לבנון ובגבול הדרומי מול רצועת עזה. ישראל חווה אירועי טרור שפוגעים בלא מעט אנשים. השלום המיוחל – עדיין לא הגיע.

מלחמות ישראל היו תמיד מלחמות של חוסר ברירה. מלחמה היא דבר נורא שחייבים לעשות הכל כדי להימנע ממנו. בכל מלחמה, לכל הצדדים הנלחמים, יש נפגעים. הרוגים, פצועים והרבה צער וכאב.

לכל אורך ההיסטוריה נלחם העם היהודי על קיומו. בשנת 1948 הוקמה מדינת ישראל אליה הגיעו יהודים מכל קצוות העולם. זו המדינה שלנו שאנחנו מקווים שנוכל, בבוא היום, לחיות בה את חיינו בשלווה וברוגע.

הזוית האישית

יובל: מאד מעניין ומלמד לשמוע על השרות הצבאי של סבא. למדתי על עברו בשרות שדיר ובמילואים ועל המלחמות בהן לקח חלק. מההיכרות עם סבא, אני יודע שתמיד עשה את הטוב ביותר.

סבא: המפגשים עם יובל היו מרתקים. הוא גילה עניין בעברי הצבאי ודרך הסיפור שלי למד לא מעט מההיסטוריה של עמנו. אני מאד מקווה שהוא יספר לנכדיו סיפורי שלום ולא סיפורי מלחמות.