מאגר סיפורי מורשת

דוד שמיט השען, סבא של סבתא לילי, התגורר עם משפחתו בוילנו, (פעם פולין), והיה ידוע כאחד המקצוענים הגדולים בעיר. הם חיו בצניעות וסבא הדגיש רוב זמנו לעזרה ליהודי וילנו. 

 סבא דוד שמיט השען ואשתו

ברגע ששלטונות רוסיה הודיעו על הקמת אוטונומיה יהודית בעיר בירוביג'אן עם הבטחות גדולות לטובת היהודים, סבא ומשפחתו ארגנו מעבר משפחות חלוציות למקום.

כאות הוקרה סבא קיבל מחברו תיק עם הדגשה "לנשיא הראשון של מדינת היהודים". 

המציאות התגלתה כמאוד קשה: המקום היה מוצף ביצות, אנשים גרו במעבורות מחמר, חלו במלריה, סבלו מתת תזונה ובכול זאת, היו אופטימיים לבנות עתיד טוב יותר.

סבא נהיה מוכר בקהילה כאחד שנותן עצה ועזרה בכול תחום לכל אחד. וכאיש חולה בעצמו היה מחלק את המזון שלו לאנשים נזקקים.

בשנת 1937 החלו מעצרים של יהודים מהגרים חשובים ומשפיעים לפי פקודת השליט סטלין. מהעיר התחילו להעלם אנשים וגם סבא עם בנו הבכור יעקב נלקחו לכלא באשמת ריגול לטובת הציונים.הם סבלו במרתפים בלי אוכל בלי אוויר ובצפיפות נוראית. קומץ האנשים שחזרו מהתופת סיפרו על העינויים שעברו סבא ובנו, ומתו בלי להודות בהאשמות.

רק בשנת 1953, אחרי מות סטלין, קיבלה אשתו של סבא אישור מהממשלה שהם חפים מכל האשמות ומעצרם היה טעות.

אבא שלי הבן הצעיר אשר

5 שנים לאחר סוף מלחמת העולם השנייה, עבר אשר שמיט, עם בני משפחתו לקישינייב שבמולדובה ושם אני נולדתי.

אבא אשר, תמיד רצה להגשים חלומו של אביו לחיות בארץ היהודים ישראל. רק בשנת 1976 התאפשר לנו להגיע ארצה, אחרי טרטורים רבים של השלטונות ברוסיה. ויקטור, אבא של שירה, היה אז בן 3 והיינו צריכים להתחיל את החיים מההתחלה בארץ חדשה עם שפה זרה, מנטליות אחרת ובלי אף אחד מקרובי המשפחה או חברים.

לאחר שנתיים הגיעו הורי, אחי הקטן ואחותי הגדולה עם משפחתה וכך כל המשפחה הקטנה שלנו התאחדה שוב כאן בארץ החלומות כפי שחלם סבי, השען שמיט.