מאגר סיפורי מורשת

שמי רבקה, נולדתי בירושלים בשנת 1950,שנתיים לאחר קום המדינה.

הייתי הבת הרביעית במשפחה. לאחר שלוש שנים נולד אחי הצעיר רוני. אימי רחל שהייתה תופרת במקצועה, הייתה אישה משכילה, שקראה הרבה מאוד ספרים, בשפה הצרפתית מידי יום. אבי שלמה עבד כצבע לפרנסת המשפחה. הורי עבדו קשה מאוד בגידול הילדים ובפרנסה, כמו כל תושבי ירושלים באותם זמנים. גדלתי בשכונת "אוהל משה", אשר הייתה שכונה שהיו בה שערים.

בגיל חמש רצתי אל השער כדיי לחצות את הכביש, אל עבר השכונה הסמוכה "מזכרת משה", בה גרו הדודים שלנו. לפתע הגיחה מונית ופגעה בי. אושפזתי בבית חולים בפעם הראשונה בחיי. השער נהרס והוסר.

למדתי בבית הספר כי"ח  {כול ישראל חברים}אליאנס  {רשת  בתי ספר צרפתיים בעולם} לבנות. מעבר לכביש היה בית הספר לבנים.

חלק מצוות המורים הגיע מצרפת. התרבות הצרפתית, הייתה נוכחת בחינוך הבנות בבית הספר. השגרירות הצרפתית בארץ, נהגה לערוך מידיי שנה מבחן

"סרטיפיקט" תחרותי והישגי בין כל לומדי השפה הצרפתית בארץ. נבחנתי בסוף כיתה ח' וזכיתי במקום הראשון. כפרס קיבלתי מילון "לארוס" צרפתי-צרפתי עם הקדשה למזכרת.

בתום לימודי בבית הספר, ביקשתי להתנדב ליחידת מורות חיילות. לאחר הכשרה של מספר חודשים, נשלחתי לחצור הגלילית. תפקידי היה לבער את הבערות. עולים רבים מצפון אפריקה (מרוקו, אלג'יר, תוניס ועוד) לא ידעו קרוא וכתוב בעברית. סובבתי בין הבתים של עיירת הפיתוח, ושכנעתי אנשים ללמוד איתי את השפה העברית. השירות הצבאי שלי היה מאתגר, מרחיב אופקים ומסקרן.

במהלך שירותי הצבאי הכרתי את סבא דרור במסיבת ריקודים. ביקשתי ממנו טרמפ חזרה לחצור הגלילית. כשהגענו לדירה בה התגוררתי, הסתבר לי ששכחתי את המפתח. סבא דרור טיפס על המרזב בזריזות לקומה השנייה. הוא היה זריז וחזק, ואותי זה הקסים. כעבור שנה התחתנו, בצפת, בחודש דצמבר בשנת 1971. בליל החתונה ירד ערפל גדול על העיר צפת. כול אורחי החתונה זוכרים עד עצם היום הזה,, את הפחד שאחז בהם בפיתולים ובירידות מצפת.

משאת נפשי הייתה להיות מורה. עבדתי בבתי ספר יסודיים, ואהבתי מאוד את הקשר שלי עם הילדים. עם העלייה הגדולה של היהודים מחבר העמים, אל ארץ ישראל, התבקשתי לנהל אולפן גדול לעברית. השנים במחיצת העולים העשירו אותי בידע ובתרבות.

בתום תקופת האולפן, החלטתי לעשות הסבה מקצועית, וללמוד הדרכת טיולים בחו"ל. במשך עשר שנים הדרכתי בטורקיה ביוון ובאנגליה. אהבתי במיוחד את טורקיה, כי היא כור מחצבתי. הורי עלו לארץ מטורקיה. באנגליה הדרכתי קבוצות של בני נוער, שם שילבו לימודי אנגלית וטיולים.

לאחר תקופת ההדרכה בחו"ל שוב עשיתי הסבה מקצועית, והפכתי תחביב למקצוע. גייסתי את כישורי האומנות  הפלסטית (חומרית) שלי בציור ופיסול, והצגתי את עבודותיי בגלריה שהקמתי. כעבור זמן קצר אנשים ביקשו ממני שאלמד אותם, והגלריה הפכה למרכז ללימודיי אומנות, הפועל עד היום מזה עשרים שנה.

השעון של סבתא ויקטוריה

סבתי ויקטוריה היתה אלמנה. אחרי מלחמת העולם הראשונה בעלה הפליג באוניה לאיטליה, כדי למצוא עבודה, ועקבותיו נעלמו. סבתי גידלה את אמי בכוחות עצמה. היא העניקה לה חיים טובים, השכלה ומקצוע. אחרי חתונת הורי בעיר איסטנבול הם הפליגו לארץ ישראל עם כל חבריהם. שנה אחר כך , בשנת 1939, סבתא שלי עלתה גם היא לישראל, בעקבות בתה. סבתא ויקטוריה היתה טובת לב. היא העניקה המון אהבה לכל אחד מחמשת נכדיה. לאחר מותה ביקשתי מאמי שתיתן לי את השעון שסבתא הביאה איתה מטורקיה. השעון תמיד הקסים אותי, כי הוא קבוע בתוך מינרל נדיר בצבע ורוד.

                                                       השעון של סבתא ויקטוריה

הזווית האישית

עידו: היה לנו מאוד כיף, זאת הייתה חוויה מדהימה. מאוד נהנתי להקשיב לסיפור של סבתא. אני רוצה להגיד לה שאני מאוד אוהב אותה, ולאחל לה המון בריאות, אושר ושמחה.