מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי ירדנה מיכאלי נולדתי בחודש יוני של שנת 1938 באיראן ועליתי בשנת 1952 הייתי בת 12. גדלתי עם אימא חורגת כי אמי הייתה חולה ונפטרה בגיל 22. לאחר מותה של אמי אבא שלי התחתן עם מישהי אחרת.

סבא שלי עלה ארצה עם אחי הגדולים ואני נשארתי עם אימא חורגת והילדים הקטנים שלה. אחרי שהם טסו לארץ האימא החורגת שלי חלתה מאוד והייתי צריכה לטפל בילדים הקטנים שלה. בילדותי אם בן אדם היה חולה אז צריך ללכת לבקר אותו ולהגיש לו כיבוד שתייה והכול נפל עלי.

אבי היה סוחר שטיחים. חצי שנה אחרי שסבי ואחי הגדולים עלו ארצה אני אבי ואמי החורגת וילדיה עלינו גם ארצה. אבא שלי קנה בית בירושלים ושם גרנו: אבי, אימא החורגת שלי וילדיה.

אחרי כמה שנים עברנו לגור בתל אביב ואבא שלי קנה חנות מכולת. הייתי עוזרת לו בעבודה בחנות המכולת, על ידי זה שהייתי מדביקה בולים קטנים, שבעזרתם היינו משיגים סחורה (דרך משרד המסחר והתעשיה). זו הרי הייתה תקופת הצנע בישראל.

התחלתי ללמוד בבית ספר. בתור ילדה, אהבתי מאוד ללמוד וכשהגענו ארצה הלכתי לבית ספר. אבא שלי הזדקק לעזרה במכולת, כיון שאהבתי מאוד ללמוד, שילבתי בין הלימודים לבין העזרה לאבא בחנות המכולת. למדתי ארבע שנים בבית הספר והייתי תלמידה חרוצה מאוד.

התחתנתי ונולדו לנו שלושה ילדים מהם יש לי שבעה נכדים ונין בן שש. גרתי בבית יפה וגדול, אך לבעלי היו קשיים בעבודה בהמשך הוא "פשט רגל", והיו הרבה חובות לשלם למע"מ ולמס הכנסה ובעקבות זאת עיקלו לנו את הבית. התייאשתי  ובסופו של דבר החלטנו להפרד. אחרי שהתגרשנו, כחודשיים אחרי זה, בני ובתי התחתנו. לאחר שנה שניהם יום אחר יום ילדו ילד ולי נכדים.

הרגשתי שקמתי לתחייה זו הייתה תקופה טובה בחיי. לאחר שהתגרשתי מבעלי הכל השתנה. היום חיי רגועים יותר, עכשיו יש לי שקט ונחת מהילדים ומהנכדים.

ירדנה מיכאלי ומעין עניאל בעת הראיון

הזוית האישית

תלמידה מעין עניאל: הייתי רוצה לאחל למיכאלי ירדנה שתמשיך להיות לה נחת, ירדנה מאחלת לי להצליח בלימודים ושאגשים את חלומותי.