מאגר סיפורי מורשת

אני סבתא של תקווה ג'ורנו, וקוראים לי חיה פנגשטיין נולדתי באלגריה בעיר אלגה בשנת 1961. להוריי רחל ושמעון סנגון. כשנולדתי קיבלתי את שמי מרים על שם סבתי. בגיל 36 חליתי  ושינו את שמי ל"חיה" מלשון לחיות. הוספת השם חיה, היא סגולה לרפואה ולחיים.

למרות שהורי לא היו שומרי תורה ומצוות, הם נהגו  מידי ליל שבת לערוך סעודה לכבוד השבת. אמי הכינה חלות, דגים, קוסקוס ומיני מטעמים.

גם את אווירת חג הפסח הרגשנו היטב בביתנו. בהתקרב החג ערכנו ניקיון רציני בכל חדרי הבית. אבל לא סתם ניקיון כדי לצאת ידי חובת ביעור חמץ, אלא כל פינה ופינה בבית כובדה בניקיון יסודי. מחלונות ועד לכל החפצים הקטנים. בסיום החג, כאשר כבר היה אפשר לאכול חמץ, היינו לוקחים שקיות קמח ועושים "מלחמת קמח". ציפינו ל"מנהג" זה בקוצר רוח והקפדנו לקיימו מידי שנה בשנה.

גם את התכונה לקראת יום הכיפורים אני זוכרת היטב. מספר ימים לפני יום כיפור היינו מכינים את האוכל לסוף הצום. וכמובן, שצמנו בחג הקדוש.

בגיל 36 חליתי ואז חל מפנה בחיי. התחלתי תהליך של חזרה בתשובה, והפצרתי בהורי להפריד את בין כלי הבשר והחלב.

הורי היו אנשים יפים. הייתה להם חנות בגדים. אבי היה אדם קשוח. כשהיה נכנס לבית היינו מחויבים לעמוד. אם לא עמדנו הוא היה מגיב בחומרה.

היו לי מספר חברות בבית ספר. לא כולם היו הכי נחמדות. ביניהן גם היו חברות גויות. למדנו בבית הספר צרפתית, כתיבה, חשבון, אנגלית ועוד. אני  הכי אהבתי שיעור ספרות. לעומת זאת לא אהבתי שיעור היסטוריה שהיה שיעור משעמם. אני זוכרת שהייתה לי מורה עם משקפיים ורעה מאוד. העונש שהיה מקובל בבית ספרנו היה, לחבוש כובע של חמור על ראשו של התלמיד הסורר ולהכות בסרגל על אצבעותיו. המנהל היה קשוח ותמיד דרש שנלמד כמו שצריך. תלבושת האחידה הייתה בצבע כחול. ביום יום הייתי לובשת שמלות מנופחות וסיכת פרפר על הראש.

לא היה לנו ים בעיר אבל היה לנו בית כנסת ליד הבית וכשחזרתי בתשובה הייתי הולכת לשם בשבתות. בשעות הפנאי קראתי המון ספרים ורקדתי בלט במשך 12 שנה.

הממתקים שלי היו מקל סבא, דובים מגומי. היו לנו מספר טיולים. אני זוכרת שהייתי טסה אני ובעלי למקסיקו בשביל העבודה.

לא חגגו לי "בת  מצווה" ולא ציינו יום זה בבית, בגלל שהורי לא היו דתיים ולא ידעו מה זה "בת מצווה".

יש לי זיכרון מהילדות שלי שכשהייתי קטנה תמיד רציתי שייקנו לי כלב. בגיל 18 קיבלתי במתנה כלבלב קטן בן כמה ימים, זה היה חיית המחמד שלי. רק אני לבד הייתי מוציאה אותה ומביאה לה לשתות ולאכול.

הזוית האישית

תקווה: שמחתי לשמוע ולדעת עוד על סבתי היקרה.