מאגר סיפורי מורשת

דבורה גרינוולד תלמידת "בית רבקה" בוגרות בכפר חב"ד מתעדת את סיפור חייו של דודה הרב אהרן אליעזר צייטלין ע"ה, כפי ששמעה מדודתה רותי צייטלין.

קורות חיים

דודי נולד ב-ח' תשרי תשי"ג (1952) בעיר מונטריאול שבקנדה ונקרא על שם סבו. להוריו קראו יהשוע היעשל ע"ה ורבקה שתחי'. הוא היה השלישי במשפחה בת שבע נפשות – 5 בנות ו – 2 בנים.

כאשר היה קטן הוא היה מאד שובב. בילדותו למד ב"חידר" תומכי תמימים ליובאוויט'ש בקנדה אצל הרב חיטריק (סבו של הרב חיטריק מצפת). לקראת הבר המצווה שלו הוא נכנס ל"יחידות". והרבי התעניין מה הוא לומד בתלמוד תורה? אהרון לייזר ענה, שהם באמצע פרשת "וייגש". הרבי שאל אותו: "מי ניגש למי – אבא לבן, אח לאח"…? לבסוף הרבי ביקש ממנו, שיקרא את מפטיר יונה. ואכן הוא הצליח למלא את הבקשה של הרבי למרות הקשיים. בגיל 13 חגג בר מצווה בביתו שבמונטריאול. למד בישיבה קטנה בישיבת "תומכי תמימים" עם המשפיע הרב גרינגלאז בקנדה. בשנת תשל"ג (בגיל 20) יצא לשליחות לאוסטרליה ובמשך שנתיים חולל שם מהפך מאד גדול! בי"א שבט תשל"ו שלח הרבי את קבוצת השלוחים הראשונה לארץ. השלוחים התחלקו בין ערי הקודש ירושלים וצפת. אהרון לייזר נשלח לצפת. שם הוא התעסק בכל ה"מבצעים" ופעל במלוא המרץ. כשהרבי הכריז על "מבצע מזוזה", הוא עבר מבית לבית והתקין מזוזות.

בשנת תשל"ח התחתן עם דודתי רות לבית משפחת גרינוולד. החתונה הייתה בבית הכנסת "בית מנחם" בכפר חב"ד. לחתונה הגיעו מקנדה רק הוריו ושתי אחיותיו! לאחר החתונה הם גרו בצפת, ונולדו להם 7 ילדים. בחודש אדר תשע"ה התגלתה אצלו המחלה הארורה ל"ע ומאז עבר טיפולים קשים וייסורים מתוך שמחה ובטחון בהשי"ת שישלח דברו וירפאהו. בשמחת תורה, עלה לתורה ל'חתן תורה' בחדרו הק' של הרבי וביום פטירתו עוד הספיק בכוחות על-טבעיים להתפלל שחרית ולהניח תפלין רש"י ו'רבנו תם'. בדעה צלולה, במעמד כל ילדיו שיחיו, לדאבון לב אנ"ש והשלוחים שיחיו עלתה נשמתו לגנזי מרומים ביום חמישי ב' חשוון שנת תשע"ו..

מפעליו של הרב צייטלין

ייסוד גנים ומוסדות בצפת

הוא פתח גני חב"ד בעיר צפת. כל שנה גן נוסף ובקיץ היה מארגן קייטנות לילדי הגנים. סה"כ הוקמו כ- 34 גנים ל1500 ילדים, הרישום לגנים לא היה קל אבל הוא נלחם על זה עם ההורים והעירייה ולא התייאש! בכל שבוע לפחות הוא דיווח לרבי וקבל הרבה תשובות. הרבי מאד שמח לקבל דו"ח על פתיחת הגנים.

קבוצות נסיעה לרבי

כל שנה בחנוכה הרב צייטלין היה נוסע לרבי יחד עם קבוצה שרצו להצטרף אליו. בפעם הראשונה נסעו אתו ההורים של הילדים בגן. במשך 35 שנה (!) היא אירגן קבוצות שנסעו אתו. במהלך השנים הוא אירגן קבוצה נפרדת  של בחורות, הוא דאג להן לכל הצרכים הגשמיים והרוחניים: לאוכל, לינה, התוודויות ועוד…

הדפסת ה"תניא" בלבנון

לימים סיפר הרב אהרן צייטלין "היה זה  בתקופת 'מבצע של"ג' בשנת תשמ"ב (82). קיבלנו הוראה מהרבי, ללכת לפיקוד-הצפון ,הממוקם על-יד צפת, להדפיס שם את ספר ה"תניא". זה היה בתחילת השבוע. הלכנו לצבא לבקש את האישור המיוחל והם אמרו לנו מיד: "אתם מחב"ד, ניתן לכם אישור. אבל", הם הוסיפו, "אתם צריכים לפגוש מישהו מסוים בכדי לבקש את האישור הסופי"… הלכנו אל אותו אדם ולא מצאנו אותו וחזרנו לביתנו. למחרת, שוב קיבלנו טלפון מהמזכירות של הרבי. "מה עם ההדפסה?", נשאלנו. וכך, הגענו מידי יום לפיקוד הצפון ולא פגשנו אף-אחד. בערב שוב קיבלנו טלפון מהמזכירות. החלטנו שהמצב לא יכול להימשך כך. היינו עם השליח הראשי לצפת, הרב אריה-לייב קפלן ע"ה והוא אמר שאם יש את כל ההכנות הדרושות להדפסה אז "לכתחילה אריבער"… והציע שנלך לגבול הממוקם בראש-הנקרה. הגענו למקום, חילקנו לחיילים 'לחיים' ושימחנו אותם. בסיום הריקודים שאלנו אותם: "האם אפשר להיכנס"? והם ענו שצריכים אישור. ניסינו לשכנע אבל זה לא עזר. בינתיים, הנחנו להם תפילין ורשמנו אותם באות לספר-התורה. במקביל כמה מאתנו הלכו לפיקוד הצפון והם קיבלו אותנו יפה, אבל כשהגיע העניין של האישור, הם אמרו שזה לא פשוט. וכך, היטלטלנו ממקום למקום. זה היה בשעת-ליל מאוחרת. הלכנו כבר לישון. קראנו קריאת-שמע ונכנסנו למיטה. אני ניסיתי להירדם, ללא הצלחה. כל-כך הפריע לי שהרבי, מנהיג הדור, מבקש מאתנו לעשות משהו ואנחנו לא ביצענו? ואז, נזכרתי במה ששמעתי ברדיו לפני כמה ימים על קבוצת חברי-כנסת ערביים, שהותרו להיכנס ללבנון לחלק סוכריות לילדים הערביים – להרים להם את המורל. שאלתי את עצמי: "להם נותנים אישור ולבקשה של צדיק שנוגעת לכל המלחמה – מסרבים"? הייתי ממש בשיכרון-חושים "ככה זה לא יכול להימשך" והחלטתי שאני הולך כעת להיפגש עם האלוף ואני אגיד לו דברים ברורים: "הרבי רוצה שנדפיס את ה"תניא" בלבנון. סיפרתי לחברי את תכניותיי, הוא הסתכל עלי ושאל: האם לא קרה לי משהו… הבנתי אותו ואמרתי לו: 'אני בסדר. בא נקבע פגישה עם האלוף'. הוא לא הבין מאיפה באו אלי התוכניות המוזרות הללו בשעת-ליל מאוחרת. והוא הגיב: 'אל תשתגע. קח כוס מים ותירגע'. אמרתי לו: 'אם אתה רוצה ללכת איתי יחד – יהיה לשתינו הזכות, אך אם אלך לבד – הזכות תהיה שלי והוא הגיב בזלזול: 'לך, לך'… זו הייתה נסיעה של חמש דקות בלבד. לקחתי איתי מספר ספרי תניא, בתור דוגמא להראות לאלוף. בדרך הרהרתי לעצמי מה אני אגיד לאלוף…?

ברכת הרבי מתחילה להתממש

הגעתי עד לשער-הכניסה ועצרתי את הרכב בעצירה פתאומית. פתחתי את הדלת ויצאתי בסערה: "איפה האלוף, איפה האלוף?", שאלתי בקול-רם. החיילים שישבו בבקתה, חשבו שזה משהו דחוף והצביעו עם היד: "שם, שם"… חשבתי שאני חולם. הייתי מאות פעמים בצבא ומעולם לא ארע לי מקרה כזה. תמיד ביקשו אישורים להיכנס והערימו קשיים, והנה כאן, הדרך הראשונה נסללה בפני. ראיתי שתחילת הברכה של הרבי מתממשת. הגעתי לבניין ודיברתי עם הפקידה על הפגישה, שאני רוצה לקבוע עם האלוף. היא, בתגובה, התחילה לצחוק: "זה לא שייך הוא בפגישות כעת", אמרה. לא יכולתי לוותר. "זה משהו דחוף", אמרתי לה. אך היא כלל לא התייחסה ואמרה שזה בהחלט לא שייך. כשראיתי שאין אם מי לדבר אמרתי לה: "רק תזכרי שיש לי משהו דחוף לומר לאלוף – דבר שנוגע לכל המלחמה ואת לא נותנת לי". כאן, היא כבר פחדה… והלכה לשאול את האלוף. "האלוף אמר שתחכה קצת" אמרה. לאחר המתנה של עשרים דקות עליתי לאלוף יחד אתה. כשנכנסו לחדר, היא שאלה האם היא יכולה להיות נוכחת? ואני אמרתי, שזה "סוד צבאי"… בתגובה התחיל האלוף לצחוק חזק ואווירה טובה הייתה בחדר.                   ישבתי מול האלוף ואמרתי לו: "תשמע, אני רוצה למסור לך שישנה בקשה של הרבי להדפיס את ספר ה"תניא" בלבנון. ולפי דעתי, זה נוגע לכל המלחמה. אני מקווה שככה זה יתקבל אצלך". וכך, במשך רבע שעה הסברתי לו מהי חסידות ואת חשיבות הדפסת התניא, והוספתי שהרבי רואה את ההדפסה כדבר חשוב ממדרגה ראשונה, ועל הטלפון שקבלנו מהרבי. לאחר הדרשה שלי, הוא שואל: "נו, ומה אתה רוצה עכשיו?" והשבתי: "לקבל אישור להדפיס את התניא". הכרתי את נושא האישורים. ולכן "אני רוצה אישור בכתב", אמרתי. "אין בעיה", השיב ומיד צלצל לפיקוד. מעבר לקו, שמעתי את אחד החיילים שואל: "איפה בלבנון?". באותו רגע לא ידעתי מה לעשות. נזכרתי שהרבי ביקש, שנדפיס את התניא בערים הגדולות בערים בהם היה בעבר יישוב יהודי. והרבי הוסיף, שגם במקומות בהם שוהים חיילים כיום. והחלטנו על העיר צור. "אתה יודע מה", אמר האלוף לאותו חייל, "תן להם עד צור". באותם רגעים, חשבתי שאני חולם ממש. לא האמנתי. "תראה", הוא מצביע לעבר ביתן קטן, "גש לשם ותבקש אישור.

הצבא מסייע להדפסה

לאחר קבלת האישור, שאלתי לשמו ולשם אימו בכדי לבקש בשבילו אצל הרבי. והוא רק אמר: "תגיד לרבי שפיקוד הצפון נתנו אישור". כשהגעתי לביתן, פתח לי חייל צעיר ששאל: "אתה חב"דניק?" ועניתי בחיוב. הוא התחיל לשיר בקול-רם "ופרצת"… והלהיב את כל החיילים. הוא סיפר שחב"ד עזרו לו פעם כשהיה בצרפת . כולי הייתי לחוץ לאישור ושאלתי אותו: "תוכל לתת לי את האישור"? והוא שאל: "אבל איך תכנסו בלי נשק"? לא ידעתי מה לעשות. ניסיתי להגיד לו ששלוחי מצווה אינם ניזוקים. אבל הוא אמר שזה לא שייך. "אבל", אמר "בשעה ארבע תחכו כאן, יגיע ג'יפ עם ארבעה חיילים והם ייקחו אתכם למקום". והוא הוסיף לי באישור: "יש לעזור ולסייע לאנשי חב"ד בכל האפשרי".

חזרתי לדירה והערתי את כל החבר'ה. הם חשבו שזה פורים… אבל אני אמרתי להם שהכול רציני. הלכנו לצור והדפסנו תניא בשעה ארבע בלילה. תלינו על הרכב: "דפוס חב"ד סניף צור". החיילים שהיו במקום, היו בהלם. "מה זה?", שאלו. אנחנו ענינו להם, שהרבי אמר להדפיס תניא. והם שאלו בתדהמה: "הרבי אמר להדפיס תניא"? הם הסתכלו על זה במבט אחר: "הרבי, שיושב אי-שם בניו-יורק, חושב עלינו, קבוצת חיילים, כאן, בלבנון?! איזה אהבת-ישראל אדירה". לאחר ההדפסה, כולם הניחו תפילין וממש הייתה הרגשה עילאית. היה מרגש לראות, חייל על טנק, כשבידו האחת נשק ובידו השנייה, דף מספר ה"תניא".

הזוית האישית

תודה לבורא עולם שזכיתי להיות אחיינית של הרב אהרון אליעזר צייטלין ע"ה. תודה לדודתי הגברת רות צייטלין שהסכימה להתראיין ולתת לי מידע על בעלה. תודה למורה פייגי סלאווין שנתנה לנו משימה לחקור על דמות מיוחדת במשפחה שלנו. ואחרונה חביבה תודה ענקית לאמי היקרה שעזרה לי לאורך כל שלבי העבודה.