מאגר סיפורי מורשת

הרב, שמואל חפר, מספר לנכדתו סוניה סלונים.

נולדתי להוריי אלעזר וגולדה ביילא חפר. בבודפשט שבהונגריה, שם עברו עלי שנות ילדותי עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. הגרמנים נכנסו להונגריה ב- 1994. אבל עבורנו המלחמה התחילה מוקדם יותר.

בני המשפחה שלנו לא היו אזרחי הונגריה. הוריי הגיעו להונגריה בשנת 1914, במהלך מלחמת העולם הראשונה. הם הגיעו להונגריה כפליטים, מפני הצבא הרוסי שהתקדם לתוך גליציה. בשנת 1938, התחילה ממשלת הונגריה לחוקק חוקים נגד היהודים. הם אסרו עליהם לעסוק בענפי פרנסה שונים, ובשנת 1942, כל היהודים שהיו אזרחי פולין גורשו מהונגריה, עשרות אלפים מצאו את מותם באוקראינה.

משפחתנו הצליחה, ברחמי שמים, לשרוד מהגירוש. כל אחד מאתנו היה במקום אחר, וההורים במקום אחר, חודשים לא היה קשר בינינו, רק לאחר התערבותם של המדינות אנגליה וארצות הברית, השלטון ההונגרי הפסיק את הגירוש. אבל כל שבוע היינו חייבים להתייצב במשטרה. ב- 1944 ב- 19 במרץ, נכנסו הגרמנים גם להונגריה, עם פלישת הנאצים הועברתי יחד עם חלק מבני משפחתי לגטו בודפשט.

תוך כמה חודשים, הספיקו הנאצים להשמיד קרוב ל- 600,000 יהודים שנשלחו לאושוויץ, ביניהם אחותנו המנוחה, שלא חזרה משם.

בחורף 1945 {תש"ה}, שוחררנו על-ידי הצבא הרוסי, ואז התחיל פרק חדש בחיים. העיר הייתה הרוסה. וכל הבתים היו הרוסים מההפצצות. אלפי מטוסים אמריקאים הפציצו במשך חודשי המצור את בודפשט, ולא השאירו אבן על אבן. כמה חודשים לאחר השחרור, כשנוכחתי לדעת, בתור נער צעיר, שהשלטון הרוסי אינו נבדל מהעריצות הגרמנית, החלטתי לעלות לארץ ישראל, וזו הייתה דרך ארוכה ומייגעת.

נדדתי לאיטליה, משם לגרמניה ואחר כך למחנה עליה יהודי בצרפת. בראשית שנת תש"ז, הפלגתי עם חבריי לארץ הקודש, אך נעצרנו בידי הבריטים ונשלחנו לבלות חצי שנה בקפריסין, הפלגנו בשנית לארץ, והפעם בהצלחה.

הקשר שלי עם הרבי

הנסיעה הראשונה לרבי

נסעתי לרבי עם הצ'ארטר הראשון בשנת תשכ"א לקראת יוה"כ וסוכות, נכנסתי פעמיים ליחידות, והרבי הטיל עלי את התפקיד של הקמת "בית-רבקה" ומאז אני קשור אליו בלב ובנפש.

הנסיעה בשנת תשכ"ז

בשנת תשכ"ז מספר חודשים לפני מלחמת ששת הימים, נסעתי לחג הפורים אל הרבי. לאחר פורים שאל אותי הרבי: "מתי אתה חוזר לארץ"?  עניתי לו: "בעז"ה אחרי שבת".

אמר לי הרבי: "אתה לא תיסע בחודש אדר, אלא בחודש ניסן – חודש הגאולה". הרבי שלח אותי לכמה מקומות לבקר בהם, וכשחזרתי סמוך לערב פסח, הרבי אמר לי, שאכניס לו רשימה למי יש לחלק מצות במשרד החינוך.

הכנסתי לרבי רשימה, ואמרו לי במזכירות, שלפני שאני חוזר אקבל את המצות ואקח אותן איתי לארץ.

הדבר היה בדיוק בי"א ניסן כשהרבי נסע ל"אוהל" וחזר ב- 7:00 בערב מה"אוהל". לאחר מכן, הרבי נכנס להתפלל תפילת מנחה והחבילות שלי כולל המצות היו במעבר מהמזכירות ל"גן עדן התחתון." לאחר מנחה הרבי עלה לחדרו והרב חודקוב אחריו ואני אחרי הרב חודקוב .

נגשתי לקחת את החבילות שלי ולפתע הרבי הסתובב לרב חודקוב ואמר לו: "מה הוא ממהר"? נתפלל קודם תפלת ערבית. והוא ייסע לאחר תפילת ערבית.

הייתי מאוד מתוח מכיוון שחששתי שאאחר את הטיסה, היה מאוחר, המטוס צריך לצאת ב- 7:00, והשעה כבר הייתה 8:00.

הרבי נכנס לחדר. ולאחר דקה או שתיים חזר לבית המדרש ונעמד על-יד החבילות, והתחיל לתת ברכות. ומרוב שהייתי מלא בהתרגשות לא זכרתי את הברכות. רק דבר אחד הרבי אמר שאני ימלא את השליחות {חלוקת המצות} בהידור. ולאחר מכן נתן  עוד ברכות ונכנס לחדר.

לא היה לי רכב מוזמן, ואחד האברכים אמר לי: "בא ואסיע אותך לשדה-התעופה". לקחתי את המזוודה שלי עם שני הקרטונים הגדולים של המצות, כשהייתי עם הפנים אל הרבי ועם הגב לכיוון המדרגות של 770. הרבי התקדם וליווה אותי החוצה. הוא עמד ליד המדרגות והסתכל עלי עד שנכנסתי לרכב. אחר כך הרבי הסתכל כל הזמן שאפשר היה לראות את הרכב "באיסטערן פארקווי". ובמשך כל זמן שראו את המכונית. אף אחד לא הבין מה ארע. הלא הרבי שלח כל שנה בערב פסח מצות לארץ ישראל, ומעולם לא יצא ללוות את השליח. כשחזרתי לארץ בשעה טובה מילאתי את השליחות.

לאחר מכן, פרצה מלחמת ששת הימים, והבנתי שהליווי היה לכל יהודי ארץ ישראל. הרבי מינה אותי לשליח לברכתו עבור יהודי הארץ, שאף אחד מהם ח"ו לא יינזק ובאמת ב"ה כך היה.

הנסיעה לי' שבט תש"ל

כשנסעתי לי' שבט הגדול בשנת תש"ל, הרבי הסכים לסיים את ספר תורה של משיח. מכיוון שגם אני הייתי מאלה שיזמו לפנות אל הרבי בבקשה לתת רשות לסיים את כתיבת ספר-התורה.

הרב חודקוב, מזכירו של הרבי, כאשר פנינו אליו במשאלה זאת, ענה בתמיהה: "מה פתאום"? "מי אתם שתוכלו לסיים את הספר הזה, שהתחיל הרבי הרייץ לקבלת פני משיח"? קיבלנו את התשובה מהרב חודקוב וחשבנו שבזה נגמר העניין.

בערב ר"ח שבט הרבי היה על ה"אוהל" וצלצל אל המזכירות, אל הרב חודקוב. הוא ביקש למסור לנו את התשובה. ב-3:00 לפנות בוקר, קיבלתי צלצול טלפוני מהרב אפרים וולף נ"ע, כאשר קולו נחנק מבכי, נבהלתי מאוד, כי לא ידעתי מה הוא הדבר, שבגללו הוא מעיר אותי ב-3:00 לפנות בוקר. בקול נחנק מבכי אמר לי הרב וולף, כי זה עתה קיבל טלפון מהרב חודקוב שהרבי הודיע לו למסור לנו, כי אפשר לסיים את ספר התורה.

ההתרגשות הייתה גדולה ועצומה, ולמחרת בבוקר התאספנו עסקני חב"ד והחלטנו לזכות את הרבים בסיום, ולפנות במודעה דרך העיתונות לקהל הרחב שכל יהודי זכאי לרכוש אות בספר התורה תמורת לירה אחת.

העברנו לכל העיתונות היומית את המודעה שפורסמה למחרת, דהיינו בג' שבט. הפעלנו בסערה גדולה את כל תלמידי המוסדות של חב"ד. הישיבה, הסמינר והתיכון לפנות אל יהודים בארץ ישראל, בבית, ברחוב ובכל מקום ציבורי, על מנת לזכותם באות של ספר-התורה.

עמדו לרשותנו בסך הכול  ארבעה ימים, כי ביום חמישי, נסע המטוס שאתו נסעו הרבה מאנ"ש, וגם הקבוצה היוזמת את סיום ספר התורה.

הגענו בערב, תיכף עם בואנו הודיעו לנו שאלה שעסקו במסירת אות בספר-תורה יכנסו לחדרו של הרבי. נכנסנו, הרבי שאל כמה שאלות. אחת מהן הייתה מהו מספר החותמים? ענינו לו שמספר החותמים הוא: 75,000 והרבי עשה בידו תנועה של ביטול ואמר: "זה הכול?" הרגשנו מאוד לא בנוח, כי לפי דעתנו עשינו מאמץ עילאי בכדי לאסוף מספר זה. ולפי דעתנו זה המקסימום בתוך שלושה או ארבעה ימים אבל הרבי סבר אחרת.

למחרת, ביום שישי בשעה 12:00 נקבעה השעה לסיום ספר-התורה. הסופר כתב את השורות האחרונות. והייתה התרגשות גדולה מאוד בקרב הקהל. ציפינו להכרזה "הנה משיח בא", אבל הרבי הודיע שלא תיהנה הכרזות מיוחדות וההמשך יבוא בשבת בהתוודעות.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.