מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל דונין  לבית משפחת ששונקין, נולדתי במוסקבה שברוסיה בתקופת מלחמת העולם השנייה.

עם פרוץ המלחמה פלשו הגרמנים לרוסיה והתקדמו לכיוון מוסקבה, ולכן משפחתי ברחה ממוסקבה והגיעה לסמרקנד  שבבוכרה.

היציאה מרוסיה

בסיום המלחמה, ניתנה האפשרות לאזרחי פולין שברחו מפולין בעת המלחמה לרוסיה, לצאת ממנה ולשוב לארצם. רבים מחסידי חב"ד ביקשו לנצל הזדמנות זו ותמורת סכומים גדולים, רכשו דרכונים פולנים. הם עשו זאת בברכתו של הרבי הריי"ץ  רבי יוסף יצחק מליובאוויטש שהיה כבר מחוץ לרוסיה. הפניה אל הרבי הייתה בצורה מוסוות והתשובה שהתקבלה, גם היא נאמרה באופן מרומז , התשובה שהתקבלה הייתה: "הסבא אמר לברוח", החסידים הבינו, שיש ברכה ואפשר לברוח. ב"ה, אכן הצלחנו לצאת מרוסיה.

בדרכנו  עברנו דרך היער ומהקור הנורא ששרר בחוץ קפאה ידי והתחלתי לבכות. אולם מיד סתמו לי את הפה, כדי שקול הבכי שלי לא ישמע, מהפחד מפני הרוסים שהיו יכולים לגלות אותנו, ואז רע ומר היה גורלם של כול אנשי הקבוצה.

ב"ה עברנו את גבול רוסיה והגענו לפולין לעיר קרקוב משם נדדנו לצ'כיה אוסטריה- ווגשד  ולווינה. ובשנת תש"ז לאחר חג הפסח הגענו לפריז שבצרפת.

השהות בצרפת

כשהיינו בצרפת הרבי, רבי מנחם מענדל שניארסון, הגיע לצרפת,  חסידי חב"ד ערכו לכבודו התוועדות בבית הכנסת, כולם אמרו לי שאגש אל הרבי ואבקש על אבי שעדיין היה כלוא ברוסיה, שיזכה לצאת משם. אני זוכרת,  שהייתי ילדה קטנה והתביישתי מאוד. אך עשיתי מה שאמרו לי, עמדתי מחוץ לבית הכנסת ליד הפתח והרבי פסע הלוך ושוב בקרבת המקום בו עמדתי. הרבי ניגש     אלי, ושאל: "מה עושה ילדה קטנה בשעה מאוחרת כזו"? עניתי, שבאתי לבקש ברכה על אבי שנמצא כלוא בבית הסוהר ברוסיה ולא מאפשרים לו לצאת משם. הרבי ענה לי, שיזכיר את שמו אצל הרבי הריי"צ שהיה אז הרבי. הרבי הוסיף ושאל אותי באיזה מתנה אבחר סידור או בובה? עניתי : "סידור"  ואכן הרבי שלח סידור לילדה שביקשה ברכה עבור אביה.

כשהגענו לצרפת הביאו אותנו למחנה הפליטים, chateauיחד עם שלושים משפחות נוספות. בצרפת היו עוד מספר מרכזי קליטה כמו: 'ביזון' וכן בברינואה היה מקום קליטה  בסמוך לישיבת חב"ד שקיימת עד היום. בתחילה גרנו בפנטנה עם חסידי חב"ד נוספים שגרו שם. הייתי שם בפנימייה. ובה חגגתי יום הולדת 7. המנהלת הייתה הגברת מנוחה לזרוב והמנהל הראשי היה הרב משה זלמן קמינצקי, למורה שלי קראו בלה מרוזוב- גולומבוביץ.

העלייה לארץ

הגענו לארץ באנייה ממרסיי. בעשרה בטבת בשנת תש"י, עשרה בטבת נשלחנו למחנה העולים בשער  העלייה בת גלים. לאחר מכן, עברנו לגור בירושלים ולמדתי ב"בית יעקב" ביסודי ובתיכון עד שנת תשי"ט. בשנת תש"כ הייתה עליה גדולה והיו זקוקים למורים. משרד החינוך ארגן קורס יסודי של שנה להכשרת מורים. השתתפתי בקורס שהתקיים בעיר תל אביב בשטח תיכון תלפיות בשעות אחר הצהרים.

הקמת המשפחה

בשנת תשכ"א ובשנת תשכ"ב לימדתי בבית ספר חב"ד בעיר גנים ובי' סיון תשכ"ב התקיימו נישואינו בבית ספר  חב"ד בקריית –גת. בעלי הרב אברהם דונין לימד שם, והוא רצה, שמסיבת החתונה תתקיים במקום ששייך למוסדות הרבי. וכך אמנם היה, התחתנו בחצר בית הספר. מסיבת השידוכין שלנו התקיימה בפסח שני –שזה גם יום הולדתי ה-21 בבית סבי וסבתי, הרב נחום שמריה ומלכה ששונקין בשיכון הרבנים רוממה, ירושלים.

בשנות ילדותי גדלתי בבית סבי וסבתי,  הורי אבי הרב אשר ששונקין.  כשהייתי בגיל שנה וחצי התייתמתי מאמי ומאז גדלתי אצל סבי וסבתי, יצאתי מרוסיה עם סבי וסבתי ללא הורים, גם אבי היה אמור לצאת בקבוצה שהייתה אחרינו, אך הרוסים גילו שהדרכונים שלהם מזויפים והקבוצה כולה ובהם היה אבי כבר לא יכלה לצאת. וכך עברו 17 שנה עד שנפגשתי שוב עם אבי. כשאני כבר הייתי נשואה עם ילדה וגרנו בשליחות במושב מיטב בתענך.

בשדה החינוך והשליחות

בשנה הראשונה שלאחר נישואינו המשיך בעלי בעבודתו בבית הספר לבנים בקריית-גת, ואני לימדתי בכיתה א' בבית הספר לבנות, צוות בית הספר כלל את : המנהל היה ר' זלמן אבלסקי ואת צוות המורים: משפחת הרב סלונים משה, משפחת הרב ישבעם סגל, משפחת הרב מינסקי, משפחת הרב אברהם יצחק ששונקין ומשפחת סופרונוביץ.

ולאחר מכן בעקבות בקשתו של הרב דוד חנזין מנהל "רשת אוהלי יוסף יצחק" והוראתו של הרבי, וברכת הרבי ש"זה טובתה של הרשת וטובתם הם בגשמיות וברוחניות" ארזנו את חפצינו ועקרנו לישוב מיטב שבחבל התענכים, תענך המזרחית. וכך פתחנו את בית חב"ד מושב מיטב.

עברנו יחד עם ר' משה סלונים לבית הספר של הרשת בחבל התענכים שבצפון הארץ.

לאחר מספר שנים, נקרא בעלי לנהל את בית הספר של ה'רשת' במושב ברוש שבנגב, הוא ניהל אותו במשך שש שנים במסירות נפש, כשאני נותרתי במושב אביטל וממשיכה את תפקידי כמורה בבית הספר. רק לאחר שש שנים חזר בעלי לתענך, ואת מקומו בניהול בית הספר במושב ברוש החליף ר' ישבעם סגל.

התגוררנו בישוב 'מיטב', לאחר שבעלי שימש במשך שנה כמורה בכיתה ח', הוא מונה למנהל בית הספר, וניהל אותו ביד רמה במשך ארבע שנים. בחלוף ארבע שנים, סיים את תפקידו כמנהל, והמשיך לשמש כמורה בבית הספר.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר חב"ד בנתיבות, בהנחייתה של המורה יסכה אלפי.