השכונה שלי – סיפורי ילדות
קוראים לי דרורה כי בתקופה הזו האנגלים שלטו בארץ, ולא הייתה עדיין מדינת ישראל. כולם שאפו שתהיה לנו מדינה ושנהיה חופשיים, אז כשנולדתי נתנו לי את השם דרורה שהוא מסמל חופש.
אבי שלמה גם היה שר יפה, ובכל מפגש שהיו נפגשים בני העיר, תמיד רצו שישיר סולו. הוא היה איש ספר. הלבוש בתקופה הזו היה לרוב מכנסי חאקי קצרים, ובגדים רגילים בעיקרון, אצרף תמונות שעליהן נוכל להסתכל. אז לא היו הרבה חנויות של בגדים, אז היו מביאים תופרת הביתה והיא הייתה תופרת את הבגדים. ביום יום נהגנו לאכול הרבה מרק עוף, בשר, ביצים, סלטים למנה ראשונה, הרבה אטריות עם גבינה. בשבת היינו אוכלים חמין ועוגת שמרים שאמא הייתה אופה.
גרנו בשכונה יהודית. מקומות המפגש של היהודים היו ברחוב הרצל, שהיה הרחוב הראשי. ביום שבת אחר הצהריים היינו מתלבשים יפה ויוצאים לטייל ברחוב, פוגשים מכרים ומשוחחים. גם בבתים נפגשנו עם הרבה מכרים.
נהגנו לשחק במחבואים, קלאס, תופסת, כדור הקפה (קראנו ככה לבייסבול). היינו משחקים בגולות (קראנו לזה בלורות), חמש אבנים, קפצנו בחבל. בבתים היינו משחקים במשחקי קלפים, בריכוז (דומה למונופול), דמקה, ושח שהייתי משחקת עם אבא שלי. הוא לימד אותי.
בשעות הפנאי שיחקנו, נפגשנו עם חברות, והקשבנו למוזיקה, לרדיו וקראנו הרבה ספרים.
למדתי בבית הספר גימנסיה ביאליק שהיה ממוקם ברחוב יונה. למדנו את כל המקצועות, חשבון, היסטוריה, גיאוגרפיה, ספרות, עברית, כל המקצועות כמוכם.
היינו פונים למורה בתור "המורה". לא קראנו לו בשמו הפרטי, הייתה יראת כבוד.
הייתה משמעת חזקה בבית הספר. בכניסה לכיתה היה מסדר בוקר, היינו נכנסים שורות שורות. העונשים שקיבלנו היו לצאת מהכיתה ולעמוד מאחורי הדלת, ועונש כבד היה גם השעיה.
התלבושת האחידה הייתה לבנות בקיץ שמלה תכלת ועליה סמל בית הספר, ובחורף חצאית אפורה וסוודר כחול כהה, וחולצה לבנה, וכמובן סמל בית הספר. היינו חייבים לבוא עם התלבושות. היו מעט טיולים.
מסיבות היו יותר בתיכון, פחות ביסודי ובחטיבה. היו יותר טקסים. לא אהבתי ללמוד חשבון, אהבתי ללמוד מאוד ספרות (אז קראו לזה עברית).
לא היה חדר אוכל בבית הספר, הייתה ארוחת עשר בכיתה והיינו מביאים אותה מהבית. בתקופת הילדות המאכל האהוב עליי היה עוגת שמרים שאמא שלי הייתה אופה. היו מעט ממתקים. היה בעיקר חלבה.
הייתי בצופי גאולה, זה היה קרוב לבית שלי. היו לנו פעולות פעמיים בשבוע, ובצופים היינו יוצאים הרבה לטיולים ולמחנות עבודה.
זיכרונות משנות העשרים
רקדנו ריקודי עם וריקודים סלוניים, וואלס וטנגו. השירים שהיינו מאזינים להם בשעות הצהריים: הייתה תכנית "כבקשתך" לשירים עבריים ואם למשל היה לחבר או חברה יום הולדת, אז צלצלנו לרדיו והזמנו שיר שישמיעו לה בתכנית.
ביום שבת אחר הצהרים המשפחה הייתה יורדת לרחוב הרצל בהדר שהיה הרחוב הראשי אז בחיפה .היו מטיילים פוגשים מכרים ואחר כך הייתה "תנובה", ששם היו יושבים עם הילדים ואוכלים פירה עם לבן.
אמצעי התקשורת היו רדיו ועיתונות. לא לכל האנשים היה רדיו וכל השכנים היו באים לשמוע רדיו.
קשר בין גבר לאישה – הגבר היה מזמין את האישה לרקוד אחר כך מלווה אותה הביתה ואחרי כמה זמן שואל אם היא רוצה להיות חברה שלו. היו הולכים לקולנוע ולים, בדרך כלל היחסים היו חיבוק ונשיקה.
היחסים עם ההורים היו פתוחים וקרובים אבל היתה משמעת.חגגו את כל החגים, הלכנו לים, ולרוב הלכנו עם ההורים למכרים שלהם. סבא וסבתא הכירו בים.
נולדו לנו 3 ילדים ו-8 נכדים ו-3 נינים. 2 ילדים גרים בחיפה ו-1 ברמת השרון
אבא של גל, רונן, הוא רואה חשבון. אייל הוא הדיקאן של הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב, והוא מזרחן. ענת עובדת בנק, מנהלת מחלקת מטבע חוץ.
הסוד שליהורי חגגו לי את בת המצווה בביתנו. הזמינו את כל המכרים והקרובים, שרנו שירים, הכיבוד היה צנוע. המתנות שקיבלתי היו ספרים. קיבלתי הרבה מאוד ספרים ששמרתי עליהם הרבה שנים וגם ספרי זכרונות.
הסוד שלי היה שרציתי ללמוד להיות אחות רחמניה ורציתי לנסוע לירושלים ללמוד, ואבי לא הסכים.
חפץ אהוב הוא חנוכיה של סבתא וסבא רבה של גל (הורי סבא של גל יוסקה ז"ל). הם הביאו את החנוכיה עם עליתם ארצה בשנת 1935 מפולניה ועכשיו היא נמצא אצל סבתא דרורה. מתכונים משפחתיים אהובים הם מרק עוף, כבד קצוץ וגפילטע פיש.
מילון
פתיליהכיריים