מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

השכונה שלי היא מדינת ישראל

סבא שוקה ועומר מתעדים סיפורים
הספר שכתב סבא שוקה
השתתפתי בחגיגת בר מצווה של ילד מהשכונה ושמו אריאל שרון לימים ראש ממשלת ישראל
השכונה שלי היא מדינת ישראל
סיפור ילדותי  בשכונה שלי מתחיל בשנת 1933 בעיר עפולה בה עבדו הורי כרופאים בבית החולים ליישובי עמק יזרעאל והגליל התחתון. מעפולה עברנו לכפר סבא מושבה קטנה בחולות השרון עטורת פרדסים וצבעוני חורף סמוכה לכפרים ערביים.
בכפר סבא התחנכתי עד כיתה ה בבית ספר בחינוך הממלכתי אך כל יום לימודים החל בתפילה וקריאה של פרק מהתנ"ך (למרות שכל התלמידים לא היו דתיים ) הקפדנו בראש השנה, יום כיפור ובשמחת תורה, ללכת עם אבינו לבית הכנסת.
לא היו כבישים לא היו מכוניות בבתים רבים לא היה חשמל לא מקררים ולא גז לבישול. הבתים היו קטנים אבל האנשים היו גדולים, הסתפקו במועט כמובן שלא היו קניונים אך הייתה ילדות מאושרת.
אירוע חרות בזיכרוני עשרות שנים, כשהייתי בן שמונה בכיתה ג השתתפתי בחגיגת בר מצווה של ילד מהשכונה ושמו אריאל שרון לימים ראש ממשלת ישראל.
בכיתה ו עברה משפחתי ואני לעמק הירדן לקיבוץ דגניה מקום בו הייתה מרפאה לרופאים שטיפלו גם אבי וגם אמא שלי בחולים מקיבוצי עמק הירדן כינרת דגניה ב' דגניה א' ובית זרע. המעבר מהכפר לקיבוץ לחבורת ילדים היה נהדר, מכיוון שדגניה שוכנת על שפת ירדן וכינרת, למדנו בבית ספר משותף בדגניה א' משותף לכל ילדי עמק הירדן.
בקיבוץ בימים ההם שנת 1941 הילדים גרו בבית ילדים. ההורים גרו בחדר פשוט אחד נטול מים זורמים ושירותים. ההורים (חוץ מהרופאים) עבדו כולם בחקלאות. וכולם אכלו בחדר משותף. לבית הספר היינו הולכים שני קילומטר ברגל בקיץ בחום של 40 מעלות היינו הולכים יחפים, בלימודים בקיץ היינו יושבים יחפים. הכיף היה בקיץ בהפסקה הגדולה היינו קופצים לשחות בירדן שהיה במרחק של מאה מטר מהכיתות. בגמר יום הלימודים היינו חוזרים לירדן ולכינרת מתרעננים וחוזרים ברגל לביתנו בדגניה ב'. בבית הספר סעדנו ארוחות בוקר וצהריים כאשר בכול שולחן יושבים בקביעות שמונה תלמידים מכיתה א עד ח ובכל שולחן תלמידים מקיבוצים שונים. כך היינו שלוש מאות ילדים בבית ספר משותף אחד. הייתה תורנות של ילדים תמיד 4 במספר מכיתות ה,ו,ז,ח ותפקידם בחסות תלמידי ח' לנקות את הכיתה ואת המסדרון וחדרי השירותים מדי יום כל שבוע קבוצה אחרת.
אני זוכר שהייתי בכיתה ו' באותו המסדרון שתי כיתות ז' ו-ח'. אבל בכיתה ח' למדה תלמידה בשם נעמי ספיר, מקיבוץ כינרת שבחגים ובאירועים מיוחדים הייתה מנגנת על פסנתר ומארגנת את המקהלה.
לימים נעמי ספיר, זו היא נעמי שמר הידועה (שמר הוא שם נישואיה). 
זה זיכרון נחמד. בקיצור החיים בדגניה שנמשכו 4 שנים היו כיף אחד גדול. אני זוכר שכל השנים בדגניה התחוללה באירופה מלחמת העולם השנייה והגיעו שמעות על שואת היהודים ואפילו הגיעו לדגניה קבוצה של ילדים יתומים שנקראו ילדי טהרן והם אומצו על ידי משפחות והיו חלק מחברת הילדים. עד היום יש לי חברים רבים מהם אחד מהם הוא האלוף בצבא חיים ארז הראשון שעם הטנקים שלו חצה את תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים.
זכרונות רבים, אי אפשר לפרט את כולם מלבד זכרון חרות בילדותי בדגניות א' וב' : בחורים ובחורות בני שבע עשרה שמונה עשרה מתאמנים בנשק לא חוקי והם לוחמי הפלמ"ח, ששלוש שנים לאחר מכן לחמו במלחמת העצמאות.
משם עברו הורי הרופאים לעבוד בפתח תקווה. המעבר לי כילד, היה קשה מאוד להתנתק מהעמק מהירדן והכינרת ולעבור לעיר, אמנם עיר קטנה, אבל עיר. חברת ילדים פחות מגובשת. נקלטתי יפה, מה גם שלמדתי בבית חינוך לילדי עובדים, בהם היה חינוך גם לעבודה וגם לחיי חברה. נזכור שבשנים ההן 1948 האנגלים שלטו  בארץ והחינוך שקיבלנו הכין אותנו הילדים (הייתי בכיתה ט) ליום כי יבוא ותהיה לנו מדינה משלנו והאנגלים יעזבו את הארץ.
לא אשכח שבשנים 1946 ו1947 כילד למדנו כבר על השואה. ידענו מקריאת עיתון הילדים דבר לילדים על שואת עמנו בגולה אני זוכר שאבא שלי קיבל מכתב מאחיו ששרד שאביו ואמו סבא וסבתא שלי שלא הכרתי הושמדו ביער שנקרא בביא יאר באוקרינה ברוסיה אבי קרא לי ואמר לי בני לעולם לא נשכח מה עשו לעמינו ולמשפחתנו הנאצים הגרמנים והאוקראינים האלו. 
אירועים מכוננים בשכונה שלי בפתח-תקווה הוא ליל הכ"ט בנובמבר 1947 בחצות הערתני אימי בשעגת שמחה ואמרה לי יש לנו מדינה! למחרת בבוקר ראיתי ברחוב שלנו בפתח-תקווה אוטובוס אגד מפויח ועליו דם אדם התברר שהותקף על ידי ערבים שהתנגדו להקמת מדינת ישראל היהודית וכך החלה מלחמת העצמאות שבה השתתפתי כגדנעי עם כל בני גילי חמש עשרה שש עשרה ובה' אייר תש"ח שמענו את בן גוריון ברדיו בשעות לפנות ערב המכריז על הקמת מדינת היהודים היא מדינת ישראל.

המדינה קמה. מזון לא היה וטובי הנוער ואני בין ההם הלכנו  ללמוד חקלאות זה היה הסטארט-אפ של הימים ההם ומאז כל חיי עד היום אני קשור לחקלאות כאשר אני מומחה להדרים, גידול דבורים יצור דבש ויבוש פרחים ליצוא. השכונה שלי בבית ספר חקלאי מקווה ישראל חינכה לחקלאות להתנדבות  ולאהבת הארץ. זו הייתה השכונה המשמעותית בחיי.

לסיכום אני יכול לספר שסבא שלי מצד אמא שלי שאתה עומר החימש שלו היה ממחוללי תנועת בילו ועלה ארצה בשנת 1896. גיסו של סבא שלי היה בילויי ( תנועת היהודים הצעירים ברוסיה שקראו לעצמם "בית יעקוב לכו ונלכה") היה יעקב שרת אביו של משה שרת ראש הממשלה השני של מדינת ישראל שהיה דוד שלי.

השכונה שלי שקוראים לה מדינת ישראל למענה לחמתי במלחמת העצמאות כקשר (לא היו אז טלפונים). כלוחם המלחמת קדש. ולוחם במלחמת ששת הימים מלחמה בה כתבתי תוך כדי קרב יומן אישי שהתפרסם בעיתונות ובספר הנקרא יומנו של חייל.

תמונה 1

גם במלחמת יום כיפור נטלתי חלק כלוחם ובגיל 54 השתחררתי משרות המילואים. אלה היו השכונות שלי ואני מתפלל שהשכונה שקוראים לה מדינת ישראל שאני זוכר איך היא קמה וכמה מחברי הטובים ביותר נפלו בקרבות למענה שהשכונה הזאת תפרח ותמשיך לשגשג ושגם אתה נכדי עומר תשכיל לתרום לשגשוגה.

תמונה 2

מודה לך שעזרת לי להדפיס שורות אלו ולתעד לקט קטן משלל הזכרונות והסיפורים….

 

סבא שוקה בר-דיין

על ספרו של הסופר יהושע בר דיין , נתן לקרוא בקישור המצורף "יומנו של חייל" 

מילון

בביא יאר
באבי יאר הוא גיא הנמצא צפונית-מערבית לקייב בירת אוקראינה, שבו רצחו הנאצים כ-100,000 איש, כמחציתם יהודים, החל מ-29 בספטמבר 1941.

ציטוטים

”השתתפתי בחגיגת בר מצווה של ילד מהשכונה ושמו אריאל שרון לימים ראש ממשלת ישראל“

”אבי קרא לי ואמר בני לעולם לא נשכח מה עשו לעמינו ולמשפחתנו הנאצים הגרמנים והאוקראינים“

הקשר הרב דורי