מאגר סיפורי מורשת

הרחוב היה בעצם שביל חול רחב, כלי הרכב המועטים שהגיעו היו שוקעים בחול הרבה פעמים. ואז כמו במטה קסם היו מופעים שכנים ועוזרים לחלץ את המכונית. בחורף הבוץ היה גבוה וחלקלק, וגם עם מגפי הגומי היינו מחליקים ומתלכלכים מאוד. אנחנו הילדים נהנינו מההחלקות בבוץ ולפעמים דחפנו אחד את השני והשתוללנו בבוץ, ההורים כעסו. מכיוון שגם לכלכנו מאוד את הבית כשנכנסנו וגם כביסה הייתה דבר מסובך ביותר, היו מכבסים בערך פעם בשבוע, בחצר בגיגית גדולה כאשר המים מחוממים על גבי פתיליה, בשפשוף הכביסה ביד ועל לוח פח גלי.

הבתים היו קטנים, שני חדרים בדרך כלל, והחצר לא שמש לנוי אלא כמשק קטן, היו לרוב התושבים עצי פרי, גינות ירק, תרנגולות, ברווזים ובכמה חצרות היו עיזים. בבית שלנו היו שלושה חדרים, חדר לסבא וסבתא, חדר להורי ולי, וחדש נוסף ששימש כמכולת. 

המכולת הייתה המרכז של השכונה, כולם, צעירים ומבוגרים, היו באים לשם לא רק כדי לקנות, אלא כדי להיפגש, לדבר, לשמוע חדשות שחשבו שלא שמעו ברדיו, להעביר הודעות (היו משאירים פתקים ומעטפות אחד לשני). אחד הנושאים העיקריים בשיחות המבוגרים, היה חיפוש ומציאת קרובי משפחה לאחר השואה. כאשר מישהו הצליח לאתר קרוב משפחה, הידיעה הייתה מתפשטת בין כל באי המכולת.

המצרכים במכולת היו פשוטים מאוד, בסיסיים ולפעמים מעטים. כמובן שהיו במקומות אחרים בארץ ואפילו בראשון לציון חנויות מכולת גדולות עם מעדנים שונים, אבל אצלנו במכולת הקטנה ששירתה בעיקר את תושבי השכונה לא היה מבחר גדול של מצרכים. הייתה זאת גם תקופה של הקצבה בהרבה מוצרי מזון (תקופת הצנע) והיו מצרכים שאפשר היה לקנות רק תמורת תלושים שחולקו. משפחות קבלו את ההקצבה לפי מספר הנפשות, אנשים תמיד ניסו לשכנע את סבא שלי למכור להם יותר מהמותר, אבל הוא לא הסכים, כי זה היה יכול לפגוע ברישיון המכולת שלו.

מכיוון שסבא היה מוכר כאיש אחראי בשכונה, הוא קיבל גם את תפקיד מדליק פנסי התאורה. היו בשכונה שלושה פנסי רחוב פשוטים על עמודי עץ. בפנס הקרוב אלינו היה המתג מרכזי, זה היה אחד אחד הטקסים האהובים עלי, בערב כשהתחיל להחשיך היינו הולכים, ואני הרגשתי חשובה מאוד, לפנס, סבא היה פותח את הקופסה הקטנה המוצמדת לארגז ומעלה את המתג. הרגשתי כאילו בזכותי יש אור בשכונה. בבוקר סבא היה מכבה את הפנסים. 

הייתה בשכונה פעילת בוקר קבועה.

החלבן – כל בוקר הגיע החלבן לשכונה, בתחילה עם חמור ועגלה, השכנות היו יוצאות עם כלי חלב משלהן, והוא היה ממלא לכל אחת כמה שרצתה. אחר כך החלבן השתכלל. הוא התחיל להגיע ברכב קטן, שלפעמים בגלל החול והבוץ היה פחות נוח מהחמור והעגלה.

חלוקת הקרח– היו מקררי קרח, כל בוקר הגיעה המשאית קטנה עם בלוקים של קרח, קראנו למשאית "אוטו קרח", הנהג היה מצלצל בפעמון קטן והתושבים היו מזדרזים לצאת. כל משפחה קנתה לפי הצורך, חצי או רבע "בלוק"  למקרר הביתי. אנחנו קנינו יותר בגלל המכולת. הנהג היה שובר את ה"בלוקים" עם דקר מיוחד. הילדים היו מתאספים מסביב למשאית ומקבלים את שביבי הקרח שהיו נשארים לאחר שבירת ה"בלוקים". זה היה תענוג, למצוץ קרח קר.

מעבר לשכונה היה פרדס גדול חלק מתושבי השכונה עבדו באריזה בפרדס. אז לא היו בתי אריזה גדולים, אבל לכל פרדס היה בית אריזה קטן ואחר כך היו מרכזים את הארגזים.

הפרדס הפחיד אותי. ילדים אחרים היו נכנסים ומשחקים בין העצים, אני הייתי נשארת ליד העצים הראשונים, בפנים היה חשוך ולח, וריח של מעט ריקבון. גם בלילה הקולות מהפרדס הפחידו אותי, היו שם הרבה רשרושים ויללות תנים.

במשך השנים המושבה התרחבה והפכה לעיר, השכונה כבר לא מבודדת. התושבים התחלפו, הבית הישנים הורחבו או נהרסו ובמקומם נבנו בתים מעוצבים, וכיום קשה לדמיין את האווירה הכפרית הפשוטה שהייתה אז.