מאגר סיפורי מורשת

סבא זכריה שלמה מידני מספר לנכדו דביר מנצור. נולדתי להורי אהרון ומזל מידאני.

נולדתי בשנת 1951 ב-י"ד תשרי ערב חג הסוכות, בישראל בעיר עכו. בגיל שנתיים הוריי עברו מעכו לבית דגן. למדתי בבית ספר היסודי רמב"ם, כל יום בשעות אחר הצהריים, הייתי  הולך ללמוד אצל  ה"מורי" שלי, שזה היה הסבא שלי, מורי יחיא מידני.

לאחר שסיימתי  את בית הספר היסודי, עברתי ללמוד בישיבה התיכונית בכפר גנים בפתח תקווה.לאחר מכן למדתי שנה בישיבה גבוהה ראדין בנתניה.עם סיום הלימודים התגייסתי לצבא.

בצבא הייתי חבלן, שהתעסק ונטרל חומרי נפץ ומוקשים. במסגרת שרותי הצבאי שרתי בתעלת סואץ במצרי טיראן, אלו מצרי ים השוכנים בפתחו של מפרץ אילת ומקשרים בינו לבין הים האדום. בגדה המזרחית שלהם חצי האי ערב ובמערבית חופי חצי האי סיני שבמצרים. ובשארם א-שייח, ששוכנת סמוך למצרי טיראן.

בשנת 1982 כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה, גייסו אותי למילואים בלבנון. אשתי יהודית (סבתא של דביר) הייתה אז בהריון של נאוה (האימא של דביר).

זכור לי מקרה מצער ומיוחד, אנחנו החבלנים עמדנו לפוצץ מבנה מסוים, הכול כבר היה מוכן. לפתע,  ממש בדקה ה-90 לפני הפיצוץ, הבחנתי בעגל שמתקרב למקום, במהירות הבזק הברחנו את העגל, גם אנחנו התרחקנו מהמקום, והפעלנו את הפצצה. לאחר הפיצוץ חזרנו למקום, וגילינו שהעגל שוכב פצוע קשה, קרוב למקום הפיצוץ, לא הצלחנו להציל אותו והוא מת. הצטערתי מאוד על מה שקרה, ומעייני  זלגו דמעות על מותו של העגל. במלחמה הזו נפצע קשה חברי אשר. הוא ניסה לטפל במטען חבלה. עד היום הוא מוגדר פצוע קשה ומאושפז בבית החולים לוינשטיין.

כשראיתי מה המלחמה מעוללת לאנשים ולחברה. הבנתי כמה חשוב, שיהיה שלום ביננו לבין הערבים.

הזוית האישית

דביר: תודה לך סבא שלמה על הספור המעניין והמרתק. מאחל לך ולסבתא יהודית הרבה בריאות ונחת.