מאגר סיפורי מורשת

אני עילי גיטהון מתעד את סיפורה של זינה מלקו (סבתא שלי) במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר בן צבי ברחובות.

כך מספרת סבתי: "שמי זינה מלקו, בתם של גדם איוב ואליו נדאו ז"ל. נולדתי בשנת 1956 בכפר "טדה" באתיופיה. בכפר היה בית-ספר בשם "סנה". מאוד רציתי ללכת לבית הספר, אך לא יכולתי ללמוד שם כי הייתי צריכה לעזור לאימא שלי בעבודת הבית.

באתיופיה היינו אוכלים את המאכלים המסורתיים בעיקר: אינג'רה, דבו ומאכלי קטניות. במסיבות וחגים היינו אוכלים בשר כבש או פרה ושותים משקה מסורתי בשם "טלה".

בילדותי היו לי חברות שמאוד אהבתי: תמר, יפה ושרה, יחד היינו משחקות משחקי חברה כמו: שבע אבנים, מנקלה, מחבואים ותופסת. היינו נפגשות ונהנות, יוצאות לטייל בכפר, הולכות לאגם ומבקרות את הדודים מרחוק, היינו הולכות מרחק של כמה שעות כדי להגיע לכפר אחר.

בגיל 13 הגיע זמן השידוך שלי, המשפחות דיברו בניהם ויחד החליטו לשדך לי את בעלי היקר: סנבטו, שאותו הכירו לי הוריי דרך השידוך. לפני השידוך המשפחות הכירו ודיברו ביניהן ולאחר מכן הוא הגיע לבית הוריי לבקש את ידי. מיד לאחר החתונה עברתי לגור עם בעלי בעיר אמבובר. בגיל 16 ילדתי את בתי הבכורה טובה. כשהייתה טובה בת שנתיים נולדת בתי השנייה כרמית ולאחריה יפית.

בשנת 1983 החלו יהודי אתיופיה לעלות לישראל דרך סודן. בעלי סנבטו החליט שזה הרגע המתאים לעלות לארץ הקודש, לירושלים. לילה אחד אמר לכולנו להתארגן ושהגיע הזמן לעזוב את אתיופיה ולעלות לארץ הקודש. התארגנו מהר והכנו צידה לדרך: הרבה אוכל ומים כדי שנוכל לשרוד את המסע הקשה הצופה לנו בהמשך.

באותו הזמן הייתי בהיריון ועם שלושת בנותיי ויצאנו למסלול דרך סודן ומשם טסנו לארץ ישראל. הדרך הייתה קשה ומפרכת מאוד, במהלך היום היה חום כבד וחיפשנו מקומות מוצלים לנוח בהם, ובלילה כשהחום ירד המשכנו את המסלול מפוחדים מחיות המדבר שהיו בטבע. הלכנו שעות ברגל  ולצערינו הרב ראינו משפחות רבות שאיבדו את יקיריהן בדרך עקב החום הכבד והמחסור במים. עם כל הקושי לא ויתרנו על החלום לעלות לארץ והגענו לסודן במחנה הפליטים, שם חיכו לנו מהממסד כדי לעזור להתמקם באיזור. בסודן ילדתי בשלום את בתי הרביעית: דבורה, ולאחר שמונה חודשים החליטו לעלות את כולנו יחד עם כל יהודי אתיופיה לארץ ישראל. מבצע העלייה נקרא "מבצע משה". כאשר עלינו למטוס הייתה בנו התרגשות עצומה, שסוף סוף נצליח להגיע לארץ הקדושה.

כשהגענו ארצה, התגוררנו שנתיים באילת ולמדנו עברית במרכז קליטה. היה לנו גם חוג בישול ואפייה. בהתחלה ההסתגלות הייתה קשה מאוד, לא ידענו לדבר טוב עברית, לא הייתה פרנסה וחיינו נצמצום. לאחר שנתיים עברנו יחד עם עוד כמה משפחות לעיר חולון, שם נולדו לנו עוד שלושה ילדים: נתנאל ותאומים עדן ועידן. אני מצאתי עבודה בניקיון ובעלי עבד בחמ"ת. כשגרנו בחולון, מאד אהבתי את השכונה ואת האנשים שגרו לידי. חיינו בשכנות טובה, היינו מבלים יחד כולם, חוגגים מסיבות ושותים קפה ביחד וזה הפך את הסתגלותנו בארץ להרבה יותר קלה.

הזוית האישית

התיעוד נעשה במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר בן צבי ברחובות, שנת תשפ"א.