מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

השיבה לציון

סבא יעקב והנכדה רותם בסלפי
משפחת צמח 1954
סבא יעקב מספר לרותם נכדתו על עלייתו לארץ ישראל

נולדתי בבגדד בשנת 1936, למשפחה בת שמונה ילדים.

תמונה 1

בבגדד היה איסור על דיבור בשפה העברית ואיסור החזקת כל חפץ הקשור לישראל.

בשנת 1941 התרחש בעיראק פוגרום שביצעו המוסלמים בקהילה היהודית בעיראק, בו נשחטו ונהרגו כמאה ותשעים יהודים וכאלף פצועים. נשדדו חנויות ועסקים של יהודים על ידי מוסלמים פנאטיים, המונהגים על ידי המופתי עבד אלקאדר אלחוסייני, ומושפעים מהתורה הנאצית הגרמנית  ומתואמים עם שגריר גרמניה בעיראק.

הקמת התנועה הציונית

זה היה מזנק להקמתה של ה"תנועה הציונית" המחתרתית בעיראק, אשר הוקמה על ידי חבר'ה צעירים, שרשמו על דגלם ארבע מטרות ראשיות:

א.     לחנך את הדור הצעיר של הקהילה היהודית לציונות ולאהבת הארץ.

ב.     לימוד השפה העברית המדוברת בישראל ועלייה לארץ.

ג.      חינוך לעבודה חקלאית {חלוצית}.

ד.     הגנה עצמית והגנה על הקהילה היהודית.

למרות כל הסכנות לצעירים אשר הצטרפו לתנועה הציונית, התנועה המשיכה להתפתח ולכבוש לבבות של יהודים צעירים בדרך להשגת היעדים שהציבה התנועה הציונית חלוצית לעצמה.

אחותי הגדולה רוזה (רות – השם המחתרתי), הצטרפה לתנועה הציונית, בהשפעת בן הדודה יצחק שלאחר מכן, עלה לארץ בעזרת התנועה הציונית. רות מצידה, השפיעה על יתר אחיה ואחיותיה להצטרפות לתנועה.

למרות שההורים ידעו על הצטרפותם של הילדים לתנועה הציונית המחתרתית, הם  לא מנעו מהילדים להפוך את הבית למרכז תנועתי. בבית התקיימו פעילויות שונות תוך התעלמות מרדיפת המשטרה ובכך סכנו את כל המשפחה. ההורים הסכימו להפוך את הבית למרכז של התנועה בו השתתפו חברים וחברות של התנועה, והם לא  התנגדו לכך שיפעלו מהבית, למרות הסכנה הנשקפת על ידי המשטרה העיראקית.

רוזה עלתה לארץ בעזרת התנועה הציונית ברכב וברגל דרך חציית המדבר, והמעבר דרך הגבול הפרסי משם הגיעה לארץ ישראל.

בראשית 1950 נתפסו ארבעה חברים של רות ויחזקאל, אשר היו חלק מהקבוצה הציונית שלהם, על ידי הבולשת העיראקית. הם נחקרו תוך עינויים כדי שיגלו את כל חברות הנוער שהיו שייכים לתנועה הציונית.

העינויים היו קשים מאוד, עקרו שיניים, הורידו להם את השפם בתלישה… הצעירים לא עמדו בעינויים, והחלו לדבר על חבריהם בתנועה. החברים הזכירו את רות ויחזקאל ואף מסרו את כתובותיהם, אך לא מצאו אותם. רות הייתה בארץ ישראל ויחזקאל ואני ברחנו מהבית.

הבולשת העיראקית הגיעה לבית לחפש את רות ויחזקאל אך לא מצאו אותם. הם לקחו את שולה אחת האחיות כבת ערובה עד מציאתם של יחזקאל ורות. היא נחקרה בבולשת בעינויים וסבלה סבל רב.

תמונה 2

העלייה לארץ ישראל

לאחר עלייתם של אחיי הבוגרים שעלו ברכב וברגל לארץ ישראל, עלייה בלתי לגאלית דרך גנבת הגבול העיראקי ומשם לארץ ישראל, הגיע תורי לעלייה לארץ ישראל ולהתחבר לאחיי אשר בארץ.

שלמה הלל יליד בגדד, שהגיע לארץ (ב- 1945) לפני מלחמת השחרור, נשלח מהארץ כשליח מדינת ישראל ליהדות עיראק כאזרח אנגלי, בזהות שאולה. הצליח לשכנע את ראש ממשלת עיראק נורי אלסעיד בעזרת כסף ומתנות לאפשר ליהודים לעלות לארץ בטיסה (עיין בספר שכתב "רוח קדים") והדבר אושר ע"י ממשלת עיראק, תוך ביטול אזרחותם העיראקית, וחילוט רכושם, בתיהם וכל מה אשר צברו בחייהם.

השמועה הופצה במהירות בקהילה, והחלטתי להירשם לביטול אזרחותי העיראקית ולוותר על העלייה הבלתי לגאלית. תאריך העלייה נקבע ליום ה- 28.02.1951.

הגיע היום בו עליתי למטוס וטסתי לארץ אהבתי, ארץ ישראל. רציתי רק להסתובב להגיד להורים שוב שלום ושאני אוהב אותם, אך דחיפה אחת של השוטר העיראקי פנימה ונכנסתי למטוס. זו הייתה טיסה ארוכה. לא ידעתי אם המטוס באמת לוקח אותי לישראל או למקום אחר, הסתכלתי מבעד לחלון וראיתי שהמטוס לא משנה כיוון והוא טס מערבה.

לאחר זמן מה הדיילת קראה: "נכנסנו לגבול ישראל". קריאות שמחה והתרגשות נשמעו מכל עבר. הגענו!!!

קפצתי מהמטוס בין הראשונים ואמרתי: "תנו לי לעבוד! אני חלוץ רוצה לעבוד בחקלאות ולהיות חלוץ בארץ ישראל".

משדה התעופה הוסענו לשער העלייה, ושם קראו לנו להירשם לאזרחות ישראלית.

אני זוכר את ההרשמה הזאת:

הפקיד: "שם שלך?" שאל בערבית.

אני: בשפה העברית "שמי טרומפלדור"

הפקיד: "זה לא שם פרטי"

אני: "זה שמי בתנועה הציונית חלוצית בעיראק."

התקשיתי בדיבור בשפה העברית.

הפקיד: "אני מדבר אתך בערבית ותענה לי בערבית."

אני: "אני לא רוצה לדבר יותר בערבית. השפה שלי מעכשיו היא עברית זוהי שפת עמי ומולדתי".

הפקיד: "שמך בבית? איך קראו לך?"

אני:" יעקב דוד צמח."

תמונה 3

חפץ מספר סיפור:

כתבתי את הספר "אהבותיה של רוזה" בהוצאת סטימצקי בשנת 2016. הספר מספר את גלגולה של המשפחה שלי בדרכה לארץ ישראל. הספר מייצג את העבר שלי ושל משפחתי.

מתוך דף אינטרנטי בהוצאת סטימצקי:

"אהבותיה של רוזה, הוא רומן היסטורי המספר את סיפורה של יהדות עיראק; בקול ענו ותמים נפרשים הסיפורים על גלגוליה של משפחה יהודית ציונית בעיראק, החל משנות מלחמת העולם השנייה ועד ימינו. סיפור אהבתה של רוזה, המרתק והמלא במתחים ובסתירות, שזור ביד אמן בסיפור שנותיה הראשונות של המדינה. בתמונות צבעוניות וחיות ומתוך רגישות רבה מתאר המחבר, יעקב צמח, את הדמויות, את החיים בעיראק לפני העלייה לארץ, את היחסים בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה המוסלמית באותם הזמנים ואת סיפורם של העולים מעיראק לאחר עלייתם. קראתי בעניין רב את הסיפור על “מלחמת התקומה” שלך ושל משפחתך. הספר כתוב בבהירות ושזור בתיאורים וחיבורי לשון ציוריים. הספר כתוב מזווית ראייה מעניינת וחשובה, בתולדות העם והמדינה שלנו, הנצחת דברים שאחרת היו נעלמים, ועשית זאת בדרך יפה ומרתקת. (הסופרת רבקה מגן)"

לעיין: בספר : "רוח קדים" – לשלמה הלל – הוצאות עדנים. הוצאת מש' הביטחון. מס. קטלוגי 48-446 .

        בספר : "אהבותיה של רוזה" – ליעקב צמח – הוצאת סטימצקי

תמונה 4
תמונה 5

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

פוגרום
השמדה, הרס, בעברית: 'פרעות') הוא פעולה קבוצתית אלימה כנגד קבוצה אתנית או דתית מובדלת בידי ההמון (אך לעיתים בעידוד השלטונות), במטרה להביא לפגיעה חסרת הבחנה בנפש וברכוש של הקבוצה הנפגעת, בדרך כלל יהודים.

ציטוטים

”קפצתי מהמטוס ואמרתי: תנו לי לעבוד! אני חלוץ רוצה לעבוד בחקלאות ולהיות חלוץ בארץ ישראל“

הקשר הרב דורי