מאגר סיפורי מורשת

הסבתא רעיה קולטניוק מספרת לנכדתה חנה שירה:

נולדתי בשנת 1952 להוריי צילה ואברהם יונה ציפרון. באוקראינה, בעיר בילה צרקווה השוכנת על נהר רוֹס, העיר, שכונתה בפי היהודים "שׂדה לבן".

כשהייתי בגיל שבע, השלטונות  סגרו את בית הכנסת האחרון שהיה בעיירה שלנו. היה זה בית כנסת מאד מיוחד, יפה ועתיק. אבל האוקראינים כל כך שנאו את היהודים, שסגרו את בית הכנסת. הם הפכו אותו  לשטח חקלאי, שם הם גידלו גידולים שונים

מנייני התפילה עברו לבתים. בכל שבת התפללו בבית אחר. כשהגיע התור שלנו, והתפילה התקיימה אצלנו, אז הסבא שלי הביא ספר תורה עטוף בשמיכה והניח אותו בארון וכדי שאף אחד לא יראה, הוא החביא  את ספר עמוק בתוך ארון הבגדים, כך, שהבגדים יכסו אותו היטב. כי אם, חלילה, היו מגלים, שיש ברשותנו ספר תורה, זו הייתה סכנה גדולה לכולנו.

בשבתות, כשהמניין היה מתקיים אצלנו, אימא שלי ערכה שולחן גדול עם הרבה אוכל. כדי שאם המשטרה תגיע?  אנחנו נחביא במהירות את ספר התורה והסידורים. ונספר להם, שיש למישהו כאן מסיבת יום הולדת. כולם התפללו בחדר הפנימי, ואני עמדתי בחוץ להשגיח, התפקיד שלי היה לבדוק מי ומי המגיעים. אם היה מגיע יהודי הייתי צריכה להפנות אותו ולהגיד שהתפילה אצלנו בבית. ואם הגיע מישהו, שהיה  חשוד בעייני, הייתי צריכה לסמן לכולם, כדי שיסתתרו. אני הייתי מחכה בחוץ הרבה זמן עד שהתפילה תסתיים, ושומרת על המתפללים.

בגלל שהעיר שבה גרנו הייתה קטנה, לא הייתה אפשרות להשיג מצות. היינו אופים מצות לבד לפני פסח. לפנות בוקר אימא שלי הייתה מכינה הרבה בצק. ומהבוקר עד הלילה לשנו, רידדנו ואפינו שקים של מצות. לאחר מכן, חילקנו גם ליהודים אחרים שלא יכלו לאפות מצות בעצמם. אני הייתי הולכת ומחלקת להם את זה, מרחקים מאד גדולים של הליכה. לפני פסח היה עדיין החורף בעיצומו והכל היה מושלג. אימא שלי הייתה  מניחה לי את המצות בשקית על המזחלת, ואני הייתי מגיעה אתה לכל מי שצריך, ומחלקת את המצות.

זכיתי לעלות לארץ ישראל בשנת 1991 ולקיים מצוות ללא פחד וללא מורא.

הזוית האישית

חנה שירה קולטניוק: תודה לך סבתא על הסיפור המופלא, העשרת אותי מאוד. מאחלת לך הרבה בריאות ואושר.