מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

"השדים" של הבורמזי

נתנאל גילת והתלמידה דורין
ימי שירות צבאי
עלם שחרחר, גובהו בינוני, בעל חזות פנים הודית-יפנית

 בחום הכבד של שנת 1960 הגיע לשכונת הצעירים בקיבוץ עלם שחרחר, גובהו בינוני, בעל חזות פנים הודית-יפנית  ואמר בעברית קולחת: "באתי לחיות הקיבוץ". הוא התקבל בסבר פנים יפות ובחלוף הזמן התאקלם והתערה בחברתנו הצעירה והתוססת. חבריי שוחחו והתבדחו עמו ואילו אני, נתנאל,  הייתי מלכתחילה מסויג ממנו.
ראיתי בו "הלך זר", מאלה שבאים לשעה קצרה ונעלמים כלעומת שבאו, כמו הזרזירים הפוקדים אותנו בסתיו
ונעלמים בבוא הקיץ. במכנסיו היה מונח דרך קבע ספר כתוב באנגלית שכותרתו  no smoking. כשנישאל לפשר הדבר,
השיב כי רצונו לחדול מעישון. מאיזו ארץ עלית? נשאל יום אחד. מבורמה, השיב. מאז דבק בו הכינוי "הבורמזי".
היה לילה בהיר ורגוע. מחוגי השעון עמדו על 22.30. ראשי היה נפוח מלמודי הכנה לבחינות בגרות, אחרי יום עבודה מתיש בשדה. קמתי והלכתי לחדרו של חברי מהשרות הצבאי, שמעון, להתאוורר מעט. אותה שעה נמצאו בחברתו אברהם וקנין, בני ושלמה כרמי המגודל, שנהג לפזם לעצמו את נעימת אגם הברבורים ולרקוד לפיה בליווי תנועות ידיים רחבות, בדומה לבלרינה ענקית ומסורבלת. שמעון קדם את פני בחיוך ואמר: " בוא שב, שמע סיפור, בדיוק בשבילך"."שב יציב שלא תיפול", הוסיף אחריו שלמה כרמי. "הבורמזי מספר לנערים בני ה-15 מחברת הנוער, שהמתים בבית הקברות נהפכים לשדים בשעה 12 בלילה ורוקדים על הקברים, ושהוא ראה בהודו בית קברות ניפתח לשניים," אמר שמעון. האדרנלין התחיל להשתולל בעורקי. נורת שובבות הבהבה בעוצמה. הפיוזים כמעט נשרפו אצלי. להחמיץ הזדמנות פז שכזו?!
חשבתי לעצמי. "חברה ,בואו נעשה לו הצגה עם שדים בבית קברות," הצעתי והם קיבלו את הרעיון בהתלהבות.
"איך נעשה את זה בדיוק"? שאל בני. הסברתי: "כל אחד ייקח סדין לבן, ינעל את נעלי העבודה עם פרסות הברזל
בעקבים, ארבעתכם הולכים לבית העלמין ומסתתרים בין השיחים, אני מביא את הבורמזי, ובדיוק בשעה 24.00, אומר את השם "איצ'חו" ובו ברגע אתם תתחילו להשתולל ,לרקוע ברגלים על החצץ שבין הקברים, תייללו ותצרחו כאילו אתם עומדים לטרוף מישהו, תרקדו עם שלמה את אגם הברבורים ותנפנפו בסדינים. מה דעתכם?"הצעתי התקבלה על דעת כולם. מחדרו של שמעון פניתי לבית התינוקות, היכן שנמצאו שומרות הטף. כשהופעתי פרץ חיוך מקסים מבין שפתיה של רינה היפה. לפני שתשאל למטרת בואי, הסברתי שעלי לבדוק רעשים מוזרים שבאים מחוץ לגדר המשק ועל כן יתלווה שומר הלילה אלי, כך שתסיר דאגה מלבה אם השומר לא יבוא לפקוד את השומרות
בשעות הקרובות. הדבר לא עורר אצלה תמיהה מפני שאני עצמי הייתי האחראי על כיתת הכוננות. את הבורמזי, ששמר באותו שבוע, מצאתי בחצר, מתנהל לאטו בין פנסי התאורה, מואר וגלוי לעין כל, במקום שיסתתר בחשכה.
הוא ניראה שבע רצון לראותני. פניתי אליו בחביבות: "סיפרו לי על רעשים מוזרים שבאים מן הגבעה השלישית.
שמעת משהו?"  הוא אף לא ידע היכן הגבעה. "לא שמעתי רעשים," השיב. "ניקח טרקטור ונעלה לבדוק,"
ציוויתי. שנינו פנינו אל סככת הטרקטורים. כדי להסיח את דעתו אמרתי לו:"שמע, רפי, שמעון ספר לי, שאתה מבין בעניינים  שבינו לבינה. אולי תוכל להשיא לי עצה. חברה שלי, שאני מאד אוהב, נטשה אותי. עצוב לי מאד.
הייתי רוצה שתשוב אלי, איני יודע איך לעשות זאת, יש לך עצה?" נראה היה לי שרכשתי את אמונו.הוא החל
להרצות בפני על לבן ההפכפך של בנות המין היפה." בינתיים, הגענו לטרקטור. "תעלה, תנהג אתה," אמרתי,
"תן לי את הסטן, שיהיה לך נוח." הוא הגיש לי את נשקו מבלי לחדול מהרצאתו. עמדתי מאחוריו על היצול,
פרקתי בזריזות את הסטן, הוצאתי ממנו את הסדן ואת ידית הדריכה והכנסתי אותם לכיס מכנסיי. החזרתי
את יתר החלקים למקומם. בקצה חורשת האיקלפטוסים הוריתי לו לעצור ולדומם מנוע, מרחק עשרים מטר מגדר האבנים שסביב בית העלמין. שקט כבד שרר בעלטה שמסביב. נקודות אור זעירות כפנינים נצנצו ברקיע האפל.
 
ירדנו והוא קיבל ממני את נשקו ותלה אותו על כתפו מבלי שחששמשקלו פחת. התקדמתי ועצרתי ליד קברו של
איצ'חו, בחור שמאד חיבבתי בשל אופיו הטוב והחביב. רפי הבורמזי התייצב לשמאלי, בקול שקט אמרתי:
"זה בית הקברות המפואר שלנו, כאן טמונים גיבורים,  גיבורי מלחמת השחרור, אשר חרפו נפשם למען תקום
לעם היהודי מדינה." תוך כדי דיבור נופפתי בידי ושלחתי מבט חטוף במחוגי השעון הזוהרים. היה כמעט חצות.
שקט. דממת צלמוות. אפלה אפפה אותנו.  דבר לא מש ממקומו.
בחצות בדיוק, הושטתי ידי  קדימה, הצבעתי על הקבר הקרוב אלינו, ואמרתי:"כאן קבור איצ'חו". פתאום פרצו
צעקות ויללות  נוראיות  מבית הקברות, צרחות אימה מקפיאות דם. "רוחות" שדים שעלו מתהום הנשייה התרוצצו
בין הקברים, כנפיהן נישאו מעלה ומטה, איימו לעוט עלינו. גהינום. הבורמזי, מבועת כולו, נטוי קדימה, זעק: "נתנאל, מה לעשות? נתנאל מה לעשות?" צחוק בלתי נשלט פרץ מגרוני כשראיתי את הפחד שנפל עלי.במוחי תכננתי להיעלם לו לרגעים אחדים. פתחתי בריצת זיג זג מהירה לעבר החורשה, אך לא הצלחתי לחמוק מפניו. הוא דלק אחרי כאיילה שלוחה, צמוד אלי מרחק סנטימטרים ספורים. שבתי על עקבותיי ונשכבתי על אדמת החצץ, כמוני הוא נפל על האבנים ופצע את כפות ידיו. אחר כך משך והוציא מכיס מכנסיו מחסנית מלאה כדורים השחיל אותה לתוך הסטן וניסה לדרוך את הכלי, ללא הצלחה. "הוא לא יורה!  הוא לא יורה! " לחש אלי באימה. השתנקתי מצחוק.
בקושי יצאו המילים מפי. "הצו'פצ'יק נכנס פנימה,"אמרתי.  הוא לא חדל מלנסות ולירות על "השדים". היללות והצרחות המשיכו לרחף מעל הקברים. שנינו שכבנו על האדמה והקשבנו. שלוש דקות חלפו כמו נצח. לפתע הכל נדם. שקט, דממת מות, אף לא רחש קל.קמתי על רגליי, לקחתי אבן בכל יד. הוריתי לו לקחת שתי אבנים. "בוא,
נסרוק את בית הקברות, נברר מה גרם למהומה הזאת ולרעשים המוזרים," אמרתי. פסעתי בין הקברים. הוא 
נסרח אחרי, מסב ראשו אנה ואנה. בקצה בית העלמין, ליד הקבר של אחד הפלמחניקים, הזדקפתיוזרקתי את האבנים על האדמה. "אלה בוודאי היו תנים או שועלים," אמרתי. שלפתי סיגריה מתוך חפיסת ה"אודם" ותקעתי
אותה בין שפתיי. פתחתי את מכסה המצית. הוא חטף אותו מידי. "אל תדליק פה אש, הם יחזרו!"אמר מבוהל
והחביא את המצית בכיסו. "מי יחזור?" שאלתי. "הם! אלה שהיו פה!" "אלה היו שועלים או תנים," אמרתי.
"לא, לא !.." הניד את ראשו. כדי לא לפרוץ בצחוק ולהביך אותו, התחלתי לפסוע בניחותא לכיוון הטרקטור.
הוא פתח בצעדים חפוזים, חלף על פניי ועלה על הטרקטור. אחר כך התניע כעומד להתחיל בנסיעה בלי לוודא
שגם אני עליתי. "חכה!  תן את הסטן," צעקתי. הוא הגיש לי את הנשק בתנועה מהירה.עליתי על הייצול, ידי אוחזת בכנף והטרקטור. תוך כדי נסיעה פרקתי שוב את הסטן והכנסתי אליו את החלקים החסרים. בסככת הטרקטורים החזרתי לרפי את הנשק. הלכנו לכיוון בתי המגורים. הוא נעמד תחת פנס תאורה, הניח יד על כתפי ואמר: "נתנאל, אתה באמת חבר שלי. יש לך מזל שהייתי אתך הלילה. אם היית לבדך, השדים היו תופסים אותך ומוצצים לך את הדם. מחר הייתי מוצא אותך מת בבית הקברות, כחול לגמרי." הודיתי לו על שהציל את נפשי ונפרדנו. הוא פנה
לבית התינוקות לפגוש את השומרות ואני מיהרתי לחדרו של שמעון לספר איך ניצלתי ממות בזכות הבורמזי.  
את ארבעת "השדים" מצאתי יושבים על המיטות מחויכים, לוגמים תה בהנאה מרובה. שמעון קם והכין גם לי כוס תה. הם היו סקרנים לשמוע את תגובת הבורמזי ודחקו בי לספר. שלמה כרמי שאל בחוסר סבלנות: "איך הייתה ההצגה?" כל הארבעה תקעו בי מבט מלא צפייה. "תשמעו, המשחק שלכם היה כל כך אמתי שאם לא הייתי יודע שאלה הם אתם, הייתי מת מפחד." "ואיך הגיב הבורמזי?" שאל בני בחיוך. תיארתי בפניהם את תגובתו ואת רצונו לירות עליהם, אבל לא הייתה לו ידית דריכה, "הצ'ופצ'יק" לא היה, הסטן לא נדרך." נסחפנו בצחוק פרוע. מעבר לחלון הופיעה רינה שומרת הטף צוחקת. "מה עשיתם לו שהוא כל כך נסער?!" שאלה. וקנין כבש את צחוקו וסיפר לה. בתוך כך הגיח הבורמזי מן החשיכה ונעמד לצידה של רינה. השתתקנו באחת. שמעון הצביע עלי ופנה לבורמזי:"רפי, תראה, עד עכשיו הוא  רועד!" ידי התחילה להרקיד את כוס התה. אמרתי: "הוא שהציל את נפשי הלילה מן השדים."  בני הוסיף ברצינות תהומית: "טוב שהיית אתו, אם לא, היינו מאבדים אותו הלילה." הבורמזי הניד ראשו בהסכמה. רינה שצחקה ללא הפסק אחזה בזרועו של הבורמזי ומשכה אותו אחריה. שניהם נעלמו בחשכה, משאירים אותנו מתפקעים מצחוק. 
באותו הלילה, בשעה שתיים אחר חצות, הלך הבורמזי לחדרו של מרכז הפלחה. יעקב פוזננסקי. הוא  העיר אותו משנתו והזהיר אותו, לא לשלוח פלאחים לעבוד בלילה בשטחים ליד בית הקברות, כי התעוררו שם  רוחות רפאים. למחרת היום, בשובי מן המרעה עם הצאן, פגשה אותי בחצר המשק שרה דור.  "בטח פחדת נורא אתמול בלילה, נכון?" אמרה. "נכון," חייכתי, "מפחיד מאד לראות שדים בבית הקברות בלילה." חלפו כמה ימים. כל המשק דיבר על השדים בגבעה השלישית. ישראל קריתי, מרכז ועדת החברה, ניגש אלי ודרש בתוקף שאלך אל הבורמזי ואשכנע אותו שאין שדים בגבעה ושלא קיימים שדים בכלל.  "שמע ישראל," עניתי, "אני יכול לשכנע חמור, לא אותו." 
 
במהרה הפך הסיפור למוקד ההתבדחות אצל החברה הצעירים. בכל יום, בהפסקת הצהרים, היינו מתאספים
באחד החדרים בצריף ומביאים את הבורמזי. היינו מושיבים את חומי, כלב הזאב הענק שלי, במרכז החדר ומנסים לשכנע את הבורמזי שצבעו של הכלב אינו חום אלא שחור כלילה. כך עשינו במשך שלושה ימים עד שרפי הסכים
עמנו שהכלב שחור. וכדי לוודא סופית שאכן שוכנע, ביקש שלמה כרמי מהחברים לשאול את הבורמזי, מה צבע הכלב של נתנאל, והתשובה הייתה כצפוי "ש ח ו ר".
החברה במשק המשיכו עוד זמן לא רב להשתעשע ולהיזכר בחיבה בסיפור הזה, גם לאחר שרפי נעלם מחיינו.  
קישור לסרט תכנית הקשר הרב דורי, בי"ס סביונים   

מילון

"בית התינוקות"
ילדי החברים בקיבוץ לא ישנו בבית עם הוריהם אלא לנו לינה משותפת, לכל קבוצת גיל היה חדר לינה משלהם, כשבלילה היו מטפלות ששומרות על שנת הילדים.

ציטוטים

”החברה במשק המשיכו עוד זמן רב להשתעשע ולהיזכר בחיבה בסיפור הזה, גם כשרפי נעלם מחיינו “

הקשר הרב דורי