מאגר סיפורי מורשת

שמי גור ישראלי, נולדתי בטבריה בבית החולים הסקוטי בתאריך ה-22 באפריל 1951 להוריי חנה ואהרון ישראלי

כל ילדותי ונעוריי עברה בקיבוץ כנרת. למדתי בבית הספר בכנרת (כיום בית ספר על שם נעמי שמר) עד כיתה ח', ובתיכון למדתי ב"מקצועי אפיקים", אחת מהמחנכות שלי הייתה ניצה שפרירי, שאצלה אהבתי ללמוד. קיבוץ כנרת של אותה התקופה, דגל בחינוך שיתופי ,כך שרוב שעות היום והלילה, שהיתי בבית הילדים, או הנעורים סביב רוב שעות היום והלילה.

זיכרון ילדות בולט שלי מהגן, היה כשלמדנו לעבוד עם מעדרים, מעדר של אחד מהילדים מהגן שלי, פגע לי בראש, וירד לי המון דם. הגננת באותה תקפה הייתה אביבה ישראלי, הדודה שלי. מי שלקח אותי למרפאה היה בעלה, יעקב, אחיו של אבי.

שירתתי בחיל האוויר כעשרים שנה, כאיש צוות אוויר. במהלך שירותי, לקחתי חלק במלחמות ישראל, כשהבולטת ביניהן היא מלחמת יום כיפור, בה נפגע מטוסי ונפלתי בשבי.  נפלתי ביום השלישי למלחמה במצב קשה מאוד, לקחו אותי לבניין המטה הכללי בדמשק, וביום למחרת חיל האוויר הפציץ את הבניין שבו אני נמצא, שמעתי מטוסים ואחר כך בום נוראי, ריח מאוד חריף של אבק שריפה, רעש של יללות וצעקות של פצועים.  זה היה הרגע הכי מפחיד בחיים שלי. אחרי שבוע, הוציאו אותי בחסות החשכה, על תקן גווייה, הייתי עטוף בשמיכה כששני חיילים מחזיקים אותי, והעבירו אותי למקום המתנה. הייתי שם במשך שבוע ומשם הועברתי לכלא "אל- מזה" שזה בית סוהר צבאי, של הצבא הסורי, ושם הייתי רוב הזמן. בארבעה וחצי חודשים האלה של הבידוד, יש שלב ראשון של חקירות שזה מאוד לא נעים, מאוד כואב, ומאוד לא סימפטי. כשזה נגמר יש תחושת הקלה,  אף אחד לא בא ואמר מתי נגמרות החקירות, אבל המקלחת הראשונה שלי שם אחרי ארבעים יום, הייתה מין סימן לא רשמי שהחקירות נגמרו.

אחרי כן הגיע הרעב, רעב מאוד כבד, למרות שקיבלתי בכל הארבעים יום הראשונים אוכל. אבל  כמעט שלא אכלתי כלום, בגלל לחץ נפשי, ופחד וחרדה, ופשוט לא היה לי רצון לאכול. ברגע שהמתח הנפשי הזה ירד, בבת אחת נעשיתי רעב מאוד, וכל אוכל שנכנס לי לתא, תוך שנייה גמרתי אותו, וזה התחיל להעיק עלי מאוד. החלטתי שאני מוכרח לטפל בזה, כי מה שהעסיק אותי זה רק אוכל ואוכל ואוכל.  אז מה שעשיתי זה לקחתי את הפיתה של ארוחת הבוקר, והתחלתי ללעוס אותה, ולהשאיר אותה בפה, ובמשך כל יום הארכתי את הזמן ואחרי שבוע/עשרה ימים הגעתי למצב שכשנכנסה ארוחת צהריים, הייתי בביס האחרון, זאת אומרת ש- שש-שבע שעות ישבתי ואכלתי חתיכת פיתה. אחר כך הגיע הקור, קור כבד מאוד, אנחנו נמצאים עכשיו בדצמבר-ינואר, דמשק מקום מאוד גבוה, חורף 1974 היה חורף מאוד קשה, גם בישראל. חורף עם טמפרטורות מתחת לאפס, עם שלגים בחרמון, וברמת הגולן וכנ"ל גם בדמשק. אני שוכב בתוך תא עם שתי שמיכות דקות, עם חליפת מדים, זה כל מה שיש. אני זוכר את עצמי פשוט יושב ורועד הרבה מאוד זמן. פשוט רועד, ואין מה לעשות. הדבר המעניין הוא, שלמרות כל זה, בדרך כלל הייתי רגיל שבכל חורף סבלתי מכאב גרון או נזלת, שם לא היה שום דבר. לא היה לי חום, לא כאב גרון, ולא נזלת למרות הקור הכבד.

הקטע הקשה ביותר היה פשוט לשבת לבד, לשבת לבד לבד לבד, בלי לדעת מה קורה, בלי לתקשר עם אף אחד, היחידים שאני מתקשר איתם זה הסוהרים שהיו מוציאים אותי לפעמים. אחרי ארבעה וחצי חודשים פשוט לקחו אותי ואת כל שאר השבויים, ואיחדו אותנו, זו היתה חגיגה מאוד גדולה, התחושה הזאת שאתה לא לבד, ושיש לי בית שימוש לבד, שאני יכול לעשות את צרכיי ,בלי מגבלה ולשתות מים, ולא לחשוב שאם אני אשתה מים, אז אולי אני אצטרך לשירותים. כל הדברים האלה נתנו הרחבה לנפש, במובן הזה שעכשיו ביחד, ואנחנו יכולים להיות פה הרבה זמן. התחילו שם פעילויות שהדבר המעניין היה דווקא הפעילות החברתית. התחלנו ללמוד, התחלנו לשחק וחגגנו חגים. הגענו לשם קצת אחרי פורים, אז היה לנו זמן לארגן את ליל הסדר שזה מאוד סימבולי, מאוד מיוחד, ומאפיין את הפתגם "מעבדות לחירות". בהמשך היו כל האירועים של יום הזיכרון לשואה, יום העצמאות, יום הזיכרון לחללי צה"ל. את כל החגים האלה חגגנו שם עם הגדה של פסח שכתבנו, ומשואות שכתבנו, פתאום בשבי, החגים האלה מאוד משמעותיים. למדתי שם ברידג', עשינו קצת התעמלות, אחד החבר'ה ידע אנגלית, אז הוא לימד אותנו. החלטנו שכל אחד שם יהיה אחראי על משהו אחר. ואותי מינו לוועדת מזון.

זיכרון שלי מועדת מזון, הוא שלקראת פסח קיבלנו חצי טבלת שוקולד פרה, לכל אחד. התחיל וויכוח מאוד גדול בין שתי קבוצות. קבוצה אחת שרובם יוצאי התנועה הקיבוצית, אמרו חצי טבלת שוקולד תהיה בידי ועדת מזון, והיא תחליט מתי לתת קובייה או חצי קובייה. ולעומתם אלה שגדלו בצורת חיים פרטית, אמרה תן לכל אחד חצי טבלת שוקולד והוא יעשה איתה מה שהוא רוצה, יאכל אותה או ייתן אותה למישהו, ועל זה ישבו עשרים וחמישה חבר'ה, קצינים, לא טיפשים, והתווכחו במשך שעתיים  מה לעשות עם חצי טבלת שוקולד. מה שצריך להבין זה שבשבי, כשאתה נמצא במצוקה, חוזרים לטפל בדברים הכי בסיסיים של החיים. לאחר שמונה חודשים בתאריך השישי ליוני 1974 השתחררתי מהשבי.

בקיץ 1974 התחתנתי עם יעל, בת הקיבוץ , אשר הייתה שכנתי במשך שנים רבות.

למדתי במסגרת צבאית בארצות הברית בשנים 1986-1987. לאחר סיום שירותי, עברתי הכשרה כטייס אזרחי, בחברת אל על. לי נולדו שני ילדים, מיכל ושאול, מיכל התחתנה עם ארז והם הולידו את איתמר, שלי ויסמין ושאול התחתן עם ענת והם הולידו את אורי, רוני ועופרי אני לומד סטפס, טניס, פסנתר ויוגה במקביל להתמחותי בטיפוח נכדים.

מכתב עבר

המכתב נכתב בתאריך ה-12.5.1974  מחברתי שלימים הייתה אשתי, יעל. המכתב נשלח מקיבוץ כנרת . סוג המכתב הוא אישי.

המכתב נשלח אלי בשהותי בשבי. אני לא זוכר את התאריך המדויק, בו הגיע אליי המכתב, כי בסך הכל המכתבים לא הגיעו בדואר, המכתבים הועברו דרך מוסדות רשמיים של המדינה, לצלב האדום, והצלב האדום העביר את זה לנ,ו אז אני מעריך שלקח לזה עשרה ימים להגיע אבל אני לא בטוח. יעל סיפרה במכתב  מה המצב בקיבוץ, ועדכנה אותי על ההוויה ומה שקורה בקיבוץ. במכתב מוזכרים בני המשפחה שלי: ההורים שלי, האחיות שלי, הילדים של האחות שלי וחברים משותפים. במכתב יעל סיפרה לי שחדרנו נקי ומסודר והחרב שלי ( חרב שקניתי בחוץ לארץ שלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה ) נקייה ותלויה על הקיר.

הזווית האישית

שלי – אני מאוד שמחה שעבדתי עם סבי בתוכנית "הקשר הרב דורי". כך נחשפתי לסיפורים חדשים שלא הכרתי, והליך העבודה היה מהנה