מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

השביל הזה מתחיל מכאן

סבתא דפנה ונכדתה אליענה
גביע כסף שסבא רבא של דפנה יצר
סיפור החיים של סבתי דפנה מן

וכך זה התחיל

שמי דפנה מן נולדתי במקנס במרוקו. בתאריך 6/8/1947. עליתי לארץ בתאריך 1/2/1963, עם אבא שלי ושתי אחיותיי – רבקה ומאיה, כי אימי נפטרה חצי שנה לפני שעלינו. שבועיים אחרי העלייה הופניתי על ידי "עליית הנוער" והסוכנות היהודית לקיבוץ גת. נולדתי בשם סוזן מלכא ואת השם דפנה קיבלתי בקיבוץ גת ע"י המזכירות בקיבוץ גת.

את הדרך לארץ התחלנו בלילה, בדצמבר 1962, מלווים בשני פעילים מהסוכנות היהודית שלקחו אותנו לנמל בקזבלנקה, שם עלינו על אונית מלחמה יוונית ישנה שעמדה להתפרק, עם עוד הרבה משפחות שחיכו בחוץ. הפלגנו לנמל "מרסיי" בצרפת ושם חיכינו במחנה מעבר כחודש ימים בכפור ובשלג שלא הכרנו במרוקו. בסוף ינואר עלינו על האוניה "מולדת" שהפליגה לנמל חיפה. הגענו בלילה וחיכינו עד הבוקר כדי לרדת מהאוניה. ראינו את האורות בחיפה. אנשים עמדו על הסיפון, בכו, שרו ורקדו. הייתה התרגשות עצומה.

במרוקו גרתי בשכונה יהודית ברובע שנקרא "המלאח החדש". גרנו בבית מרווח עם סלון גדול, שלושה חדרים גדולים וחדר אחד קטן. חדר אחד לבנים, שני חדרים לבנות וחדר להורים. המטבח היה קטן ביחס לגודל הבית, וחדר שירותים עם מקלחון. הכי אהבתי בבית היה הפטיו – חצר פנימית מרוצפת בלי גג פתוחה לשמיים. קירות יוצאים אליה מהסלון או מהחדר הקטן. בבית היה גם מרתף גדול שבו שמרו מזון – שקי קמח, סוכר, חמוצים, קטניות, שמן וגם חומרי ניקוי כמו סבונים ואבקת כביסה. בישלו במטבח, אך בקיץ בישלו בחצר, בפטיו. וגם כיבסו בפטיו, בחצר המרוצפת.

אנחנו גרנו בשכונה שהייתה בשולי המלאח וגבלה בשדות של גידולי חיטה ושדות חקלאיים. הייתי יושבת ליד שולחן הכתיבה ורואה מהחלון שדות של חיטה זהובה עם כתמים אדומים של כלניות שצמחו בין שיבולי החיטה, באביב. זה היה הקסם של ילדותי. לנו הילדים היו המון מקומות בהם שיחקנו. שיחקנו ברחוב ועל הגג של הבית, כי לרוב הבתים היו קומה אחת או שתיים ולכל בית היה גג. שיחקנו בחצר המרוצפת וכמובן שהלכנו לשדות שהיו מסביב, שיחקנו בהם, קטפנו פרחים וכל מיני צמחים אכילים, ותמיד שרנו בקולי קולות. הייתה לי ילדות שמחה, מאושרת ומקסימה.

לאמא שלי קראו גרציה, לאבא שלי מרדכי. היו לי שמונה אחים: ג'קלין, יהודית, ויולט, רשל, רבקה, מאיה, ג'ק וחיים. ההורים שלי היו ממעמד חברתי גבוה. אמא שלי למדה רק ביסודי, אבל אבא שלי היה איש משכיל מאוד ומתקדם. שניהם היו יפי תואר. אמא שלי הייתה עקרת בית, אישה דקת גזרה המקפידה בלבושה, קלילה ומלאת חוש הומור, עם הרבה חום ואהבה וסבלנות למשפחה שלה, למשפחה המורחבת ולכל אדם ואדם. אבא שלי היה איש גבוה, מרשים, מקפיד מאוד שלמד והצטיין, וכל האחים עברו אקדמיה והצטיינו. הוא תמיד אמר לנו שזה מה שמבדיל אותנו מהגויים שהיו סביבנו – ההשכלה הגבוהה. אבא היה צורף והייתה לו חנות תכשיטים. הוא תמיד לבש חליפה.

כל האחים שרדו. ביום יום אכלנו דגים, עוף ממולא, קטניות, פירות וירקות, בגט ובעיקר מרק בכל ארוחה. אכלנו מעט מאוד דברי חלב. בערב שבת אכלנו דגים, קציצות או צלי בשר. ביום שבת אכלנו חמין בחורף ובקיץ מאכלים כמו עוף ממולא, ירקות ממולאים ובעיקר לחמניות מיוחדות, עוגות ועוגיות ממרציפן ותמרים. בית הכנסת היה ברחוב המקביל לנו. יהודים מבוגרים נפגשו בעיקר בבית הכנסת, במפגשים חברתיים בבית הקהילה, שקראו לו "המרכז הקהילתי". אנחנו הנוער נפגשו במרכזים של ספורט, ובעיקר בתנועות הנוער השונות, כמו "הצופים", "הנוער היהודי", "הדרור". דברי יום יום קנינו במלאח, אבל בגדים, נעליים, ספרים, כלי נגינה,כלי כתיבה וכו, כל דבר חוץ ממזון – קנינו בעיר החדשה, ברובע הצרפתי.

או! ילדות נפלאה

בילדותי היינו משחקים בחצר קלאס, קפיצה בחבל, במשחקי כדור כמו מסירות במעגל, אבל משחק הכדור הכי אהוב היה תחרות מי מחזיק את הכדור יותר זמן באוויר, כשהוא זורק אותו לקיר ותופס חזרה תוך כדי שהוא מדקלם משפטים ומעביר אותו מהר מתחת לרגל, מאחורי גב, מחיאת כף וכו. היה משחק בגולות וגם באגוזים בחג הפסח בעיקר, חמש אבנים ומחבואים בארונות ומרתפים בעליית הגג. במשחקים האלה שיחקנו ביחד בנים ובנות. בבית שיחקנו בעיקר בגוגואים. בשעות הפנאי קראתי ספרים והרבה. מאוד אהבתי לקרוא ובעידודו של אבא שלי קראתי לפי נושאים: כמו "האנטולוגיה היהודית" של אדמונד פלג או ספרים על השואה או אפילו פרידריך ניטשה, "כך היה מדבר זרטוסטרה".

במשפחה שלי היינו שלוש אחיות קרובות בגיל ולכן לא הייתי צריכה הרבה חברות, אבל היו לי חברות בעיקר מהכיתה שגרו גם קרוב וגם רחוק ממני. למדתי בבית הספר היסודי "אליאנס". אבא שלי דאג ללמד אותי לקרוא לכתוב, ארבע פעולות חשבון ולוח הכפל לפני כיתה א'. נכנסתי לכיתה א' ואז הקפיצו אותי לכיתה ג' וככה הגעתי לתיכון בגיל 10. למדנו צרפתית, חשבון, הנדסה וגם מדעים כמו גוף האדם, צמחים וטבע, שיעורי מוזיקה, שעת סיפור, הבנת הנשמע והנקרא. פעם בשבוע היו לנו שיעורי עברית.

הייתה לנו יראה מפני המורים. כשמורה נכנס לכיתה כולם עמדו עד שהוא הורה לשבת. קראנו "אדוני המורה" או "גבירתי המורה". הייתה משמעת מאוד מאוד חזקה. היו שני סוגים של עונשים: אם לא הכנת שיעורים או לא הקשבת למורה ולא ענית לעניין אז היה למורה כובע עם אוזני חמור ענקיות והיא הייתה שמה לך את הכובע על הראש ומעמידה אותך בפינה עד ההפסקה. העונש הכי קשה היה מכות של סרגל דק מעץ או מתכת על הידיים. אתה עומד מול הכיתה, פושט את הידיים ומקבל 10 מכות 5 על כל יד. העונש הזה היה נדיר והוא ניתן בעיקר על התחצפות למורה, על שקר, גניבה או השחתה של רכוש בית הספר.

התלבושת האחידה הייתה כמו סוג של סינר או טוניקה בלי שרוול ועם צווארון, שנלבש על הבגדים. גם לבנים וגם לבנות. לא היו טיולים מחוץ לעיר. באביב היינו יוצאים רגלית לטבע, לשדות שסובבו את העיר, לעשות פיקניק כיתתי. לא היו מסיבות. כשרצו לחגוג תאריך מסוים היו מוציאים את כל הכיתות לחצר ענקית עם העצים והשיחים שגידרו אותה והביאו מופע קסמים או תזמורת. אהבתי במיוחד מורה שהייתה אימת בית-הספר. אהבתי את שיטת הלימוד שלה, את היושר שלה. היא אהבה אותי מאוד כי הייתי תלמידה מצטיינת.

אהבתי ספרות, חשבון והיסטוריה. לא אהבתי גאוגרפיה. בבית הספר היה חדר אוכל של תלמידים ממשפחות עניות בו קיבלו ארוחת צהריים חמה. אני לא, כי הייתי ממשפחה בעלת אמצעים. מוזר, אבל המאכל האהוב עלי ביותר בילדות היה סנדוויץ בגט עם ריבת חלב "נסטלה" וקוביות שוקולד "סושרד". היו ממתקים כמו סוכריות אניס, ליקריץ, נוגט, בוטנים ושקדים עם קרמל, וופלים, מסטיק בזוקה. אני הייתי בתנועת הנוער "הצופים" "Scouts" והיא עיצבה אותי כאדם שאני היום. ערכיה מלווים אותי כל חיי. מגיל 8 עד גיל 14 הייתי בתנועה. היו פעולות כל השנה, וכל קיץ הייתי במחנה קיץ ביער ליד העיר "איפראן" או ביער ליד עיר הבירה "ראבט", לחודש ואף חודשיים.

ריקודים ונעורים

בשנות העשרים שלי האזנתי למוזיקת פופ ורוק מאנגליה ואמריקה, מוזיקה מאיטליה, צרפת וגם מוזיקה לטינית מדרום אמריקה. הייתה להקת "הביטלס", "הנשרים", "הפלטרס" וזמרים כמו "פול אנקה", "ריי צ'ארלס", "אלביס פרסלי", "ג'וני הולידיי" וכמובן בשביל פראנקופון כמוני היו ג'אק ברל, שארלס אזנבור, איב מונטאן ואדית פיאפ. אני אהבתי את כל סוגי המוזיקה אבל בעיקר שירי "הבלוז" עם הזמרות הגדולות כמו "מהליה ג'קסון", "אלה פיצג'רלד", ונגני הבלוז כמו "דיוק אלינגטון", "לואי ארמסטרונג" ועוד.

כבר בשנות העשרים שלי הייתי נשואה. בן זוגי ואני היינו בחבורה עם כמה זוגות חברים והיינו יוצאים לרקוד במועדונים קטנים שהיו מארגנים מסיבות ריקודים. כל זוג בתורו גם היה מארגן מסיבת ריקודים בסלון בביתו, עם כיבוד ושתייה. הריקודים של שנות העשרים שלי היו "רוק אנרול", "צ'ה צ'ה", "פסדובלה", "טנגו" ו"סלאו". גרתי אז בירושלים והיו בתי-קפה עם רחבה לריקודים ואפשר היה לשמוע מוזיקה לפי בחירתך. היה קפה "נאווה" במרכז ירושלים ברח' יפו שהיינו מבלים בו במוצאי שבת. הוא היה מאוד מאוד אהוב עלי ואף קראתי לבת הבכורה שלי על שמו "נאווה". גם ראינו הצגות וקונצרטים של הפילהרמונית.

הלכנו הרבה לסרטים, לפחות פעם בשבוע. לא הייתה אז טלויזיה. לא היה טלפון בכל בית, אבל אנשים יכלו לתקשר ולהעביר הודעות אחד לשני כשנפגשו ברחוב, בשכונה, בטיול, ברחובות הראשיים במרכז העיר במוצאי שבת כמו רחוב יפו, קינג ג'ורג' ורחוב בן-יהודה. מי שהיה לו טלפון, היו באים אליו לטלפן. האחיות שלי מחיפה היו מטלפנות מטלפון ציבורי או מסניף הדואר לשכנה שלי, שבעלה היה רופא והיה להם טלפון בבית, והיא הייתה קוראת לי לבוא לדבר איתן. החיים היו פשוטים, האנשים היו טובים אחד לשני.

יצירת משפחה

הכרתי את בעלי בחתונה של בת דודתי. לבעלי קראו שלמה מן והוא נפטר בשנת 2018. גרתי בעכו במעברה והוא גר בירושלים. הוא טלפן לעבודה של בת דודתי וביקש את רשותי לבוא לפגוש אותי. הסכמתי. הייתי בת 18 והוא היה בן 26. יצאנו שישה חודשים ואחר כך התחתנו. התחתנו בתאריך 17.11.64 בירושלים באולם "ארמון" ברח' שלומציון המלכה. המעבר שלי לירושלים היה שינוי נפלא בשבילי. מהעיר הקטנה עכו לעיר הגדולה, עיר הבירה ירושלים. ירושלים הייתה אז מאוד רוחנית, עיר של אקדמיה, עיר נשגבת. גרנו "בתלפיות" בשכנות לסופר זוכה פרס הנובל "שי עגנון". גרתי בירושלים במשך שמונה שנים. לא עבדתי. נשארתי בבית לגדל את הילדים. בעלי עבד בבנק לאומי בסניף הראשי ברח' יפו בירושלים. עזבנו את ירושלים בסוף 1972.

בגיל 19 ילדתי את בתי הבכורה נאווה לרמן, כיום בת 54 בעלת תואר בכלכלה, מתמטיקה, סטטיסטיקה ומפקחת בחברת "כלל". היא אמא לשני בנים: בן לרמן בן 26, סטודנט "בטכניון" למדעי המחשב, ועומר לרמן בן 24 סטודנט "בטכניון" ובאוניברסיטת חיפה. תואר שני בפיזיקה, מתמטיקה ומדעי המחשב. הבת השנייה, דנה רוזן בת 51 כיום, מקודדת רפואית ואמא לאליענה בת 11. הבן השלישי אביעד מן בן 45 מהנדס מכונות, מורה למתמטיקה ופיזיקה ומהנדס תוכנה בוגר "טכניון", ויש לו ארבעה ילדים: אילת בת 11, יובל בן 7, מעיין בת 4 והילה בת 4 חודשים. הבנות נאווה ודנה גרות על ידי בנשר ואביעד גר ביבנה.

בזמני קשרים בין גברים ונשים נוצרו בשכונה, במבט, במפגש חטוף. בדרך כלל הגבר הוא שיזם את המפגש עם הבחורה ישירות או על ידי חבר, מכרים או  בני משפחה שפנו למשפחתה של הבחורה. קשרים נוצרו גם במקומות העבודה. החיזור היה בכל מיני דרכים – המחזר הזמין את הבחורה לסרט, לבתי-קפה, להופעה והיה שולח גם פרחים לבית הוריה בחגים, בימי הולדת ולכבוד שבת. האינטימיות התבטאה בנשיקה, ליטוף של היד, השיער, שילוב ידיים, חיבוק מעל הכתף או סביב המותניים, או ריקוד צמוד, ומחזירים את הבחורה הביתה בשעה סבירה.

אצלנו בבית הייתה קירבה אבל גם ריחוק ובעיקר משמעת. ההורים היו מעורבים בעיקר בלימודים וגם מי החברים שלנו. במרוקו נהגנו לצאת עם המשפחה בימי ראשון לסרט, במוצאי שבת להתלבש יפה ולעשות סיבוב במרכז העיר, לאכול גלידה או פיצוחים חמים בקונוס נייר, תלוי בעונה. בשבת בבוקר בקיץ היינו הולכים לבריכה העירונית לבלות, לשחות עד שתיים בדיוק וחוזרים לארוחת צהריים. אחרי שחזרנו ממחנה קיץ של הצופים, אבא היה סוגר את חנות התכשיטים שלו, וכל המשפחה נסעה לשבועיים לנופש בעיר קיט "אזרו" שבהרי האטלס בבית קיט שהיינו שוכרים. אני עדיין זוכרת את מופעי "הפנטזיה" של רוכבים לבושים בפאר על סוסים אצילים, דוהרים ויורים מרובים אל על. אני גם זוכרת את הבריכה העירונית המפורסמת של "אזרו" על שטח ענק ובצמוד לה בית קפה אלגנטי ומקסים בתוך מערה חצובה בהר. היינו משפחה מאוד מלוכדת תמיד שמחים להיות ביחד עם הרבה הומור וצחוקים.

"זה הסוד שלי"

אני שמרתי את הסוד הזה שנים ועד היום, כי לא רציתי לצער את המשפחה הדתית שלי. כשהייתי בכיתה החמישית בתיכון למדתי בתיכון צרפתי ברובע הצרפתי. הייתי תלמידה טובה ותמיד קיבלתי ציון מעל 95 וגם 100. היו בכיתה 17 בנות נוצריות ורק שתי יהודיות. וכל הזמן הייתה נוצרייה אחת שהייתה אומרת לי "יהודיה מלוכלכת" כשהמורים היו מחזירים את המבחנים." Sale juive". אני תמיד שתקתי, אבל יום אחד לא יכולתי יותר. יצאנו לחצר בהפסקה ואמרתי לה: זה נכון שאני "יהודיה מלוכלכת" אבל את שוכחת שישו שלך היה יהודי כמוני!

תפסו אותי חברות שלה וגם היא וקרעו אותי במכות. התברר שאבא שלה הוא הכומר של הכנסייה הראשית בעיר הצרפתית. הוא כעס מאוד וביקש שישעו אותי מהתיכון. אני כל כך פחדתי מאבא שלי, התחננתי למנהל ואמרתי שאני מוכנה לעשות הכל כדי לכפר על העלבון הזה. הכומר, אביה של התלמידה אמר לי שאני צריכה לבוא ביום ראשון לכנסיה למיסה. קמתי מוקדם, לא אמרתי לאף אחד, ולקחתי מונית לכנסיה. הכומר אמר לי לשבת ולשמוע את המיסה, אחר כך ביקש ממני לעמוד מול ישו הצלוב על הקיר להצטלב ולבקש ממנו סליחה על שכיניתי אותו יהודי. חזרתי הביתה מושפלת, התקלחתי ונכנסתי למיטה שלי, שמתי על הראש שמיכה ובכיתי כל היום בשקט עם עצמי ולא סיפרתי עד היום לאף אחד.

סיפור שעבר במשפחה

סיפור שהוא יותר מעשיה. היה לאבי דודן רווק מבוגר שאהב לבלות בלילות עם חברים ולשתות ולשחק קלפים. הדודן הזה האמין בקיומם של שדים ורוחות. לילה אחד הוא חוזר באמצע הלילה, ובכניסה לבית שלו היה פרוזדור ארוך. שני חסרי בית עם מעילים שכבו על הרצפה וישנו שינה עמוקה. הוא דרך עליהם מתנדנד, והם השמיעו קולות עמומים של כאב. הוא נתקף אימה, היה בטוח שאלה שדים, והתחיל לצעוק: "רק תגידו לי, אתם שדים מעל האדמה או מתחת לאדמה?" הוא חזר לרחוב וצרח: "נכנסו לי שדים הביתה!" חסרי הבית נבהלו וברחו, והשכנים  יצאו לרחוב והכניסו אותו הביתה הרגיעו אותו ואמרו לו שאין שדים, אבל הוא התעקש שפגש אותם. הסיפור הזה ממשיך להתגלגל כבדיחה ומעשיה, והטוב שיצא מהסיפור הזה, שהוא הפסיק לצאת בלילות, הרגיש בדידות, פגש אישה והתחתן.

מתכון שעובר במשפחה – שזיפים חמוצים עם בשר עגל

את התבשיל הזה סבתא שלי ואמא שלי בישלו. הוא היה מיועד לסעודה שלישית בשבת והיה אפשר לאכול אותו בלי לחמם. והמתכון הולך ככה: יש תקופה בקיץ שיש שזיפים. לוקחים שזיפים צהובים, קצת בוסר והם מעט מתוקים, אבל גם חמוצים, פוצעים כל שזיף בשני חתכים. מטגנים כמה שיני שום בשמן. מסדרים את השזיפים בכמות סבירה מעל השום, מוסיפים ציר בשר או עוף עד גובה השזיפים, מתבלים בכף של פפריקה מתוקה לא גדושה, כפית מלח ומעל הכל מסדרים פרוסות בשר עגל ומבשלים עד שהבשר רך, וזה מעדן.

המצאות ופטנטים

אבא שלי היה צורף והיה מביא הביתה תכשיטים שונים כדי לחרוט עליהם מוטיבים. הייתה לו פינה בסלון עם סוג של כורסה ושולחן קטן שלא היה נוח לעבוד עליו כי הוא היה צריך להתכופף. אז אבא בנה מעץ סוג של חמור או פירמידה עם משטחים משולשים עם שוליים כמו מדפים בבסיס המשולש. הוא היה יושב בנוחיות מול הפירמידה/ חמור, משעין את התכשיט על הדופן ומניח אותו על המדף וחורט על התכשיט ורדים, עלים, שמות, סמלים יהודיים וכו, ואנחנו הילדים תמיד צחקנו שאצלנו בבית האבק על הרצפה הוא אבק של זהב, והרצפה מנצנצת מזהב אמיתי.

גלגולו של חפץ

במשפחה של אבא שלי היה מקצוע הצורפות עובר מאב לבן. במקנס היה מתחם שקראו לו "הסקקין (Sekakine)" ובו רק חנויות תכשיטים וצורפים ורק צורפים יהודים. סבא רבא שלי, הצורף הראשון במשפחה, יצר תכשיטים מזהב ויצר גם תשמישי קדושה מכסף. בבית שלנו היו הרבה כלים מכסף כמו: פמוטים, תיק לתפילין, חנוכייה, כוסות קידוש ואפילו סכו"ם מכסף. יש לי בבית גביע מכסף שסבא רבא שלי יצר וחרט עליו שרשרת של אשכולות ענבים וורדים. את הגביע הזה שמים פעם בשנה ברוב כבוד והדר על שולחן ליל הסדר, והוא משמש ככוס " אליהו הנביא".

הגביע

תמונה 1
אני מאוד מתרגשת כל סדר לראות את הכוס שהייתה על השולחן של סבא רבא ואבא שלי, ועכשיו על שולחני, ובעיני רוחי אני רואה את שולחן ליל הסדר של אבי ואימי ז"ל. יש לי גם ספל מיוחד שעובר מסבתא רבתא של בעלי והוא נוצר בצרפת מהחרסינה של "סבר (La porcelaine de Sevres)" המפורסמת.  את הספל הזה שמו בקערת פסח כל ליל סדר ובו היו שמים מי מלח כדי לטבול את המרור. החפצים האלה קושרים אותנו לעבר שלנו. אנחנו זוכרים ומכבדים את השורשים שלנו. דרך הספל הזה, חמותי נוכחת ברוחה על שולחן הסדר שלי.

הספל

תמונה 2

הזוית האישית

אליענה הנכדה: היה מאוד כיף לעשות את העבודה. גם למדתי דברים חדשים על סבתא שלי וזה לימד אותי המון על העבר. היה גם מצחיק ומשכיל ואני הכי אוהבת את הסיפורים והדבר הכי מצחיק היה הסיפור המשפחתי שעובר במשפחה.

סבתא דפנה: מאוד שמחתי שאליענה יושבת מול המסך של המחשב שבדרך כלל ללמידה או למשחקים, כדי לכתוב את סיפור חיי. זה ריגש אותה ועניין אותה ורצתה כמה שיותר שאספר ואני התמסרתי בריגוש ושמחה שהיא יודעת שגם אני הייתי ילדה, נערה ואישה צעירה ומה היו תחנות חיי. הרגשתי שהיא מעריכה ואוהבת אותי אחרת כי היא גילתה סבתא שעברה דרך עד הנה.

מילון

אנטולוגיה
אוסף של קטעים מיצירות מובחרות של ספרות או מוזיקה.

זרטוסטרה
זרטוסטרה הוגה דעות מפרס שייסד תנועה מוסרית שבה החזק לא ישלוט על החלש עד לניצחון המוסר והצדק המוחלט בחברה.

ציטוטים

”הייתי יושבת בשולחן ומהחלון שדות של חיטה זהובה עם כתמים אדומים של כלניות שצמחו באביב. זה הקסם של ילדותי.“

הקשר הרב דורי