מאגר סיפורי מורשת

שמי יהושע קרן, נולדתי בשנת 1951 ברמת גן. אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם בן רודניצקי ומספר לו על חבורת אנשים שרצו לעזור ולהילחם במלחמת יום הכיפורים.

היי בן

אני עומד לספר לך על החלטה שקבלתי כשעזבתי את הלימודים בחו"ל וחזרתי לארץ בבהילות ובחיפזון בגלל סיבה מיוחדת וכך זה קרה.

בתאריך 8/3/1969 החלה "מלחמת ההתשה'' ואני עדיין תלמיד בתיכון בשנה האחרונה ואוטוטו עומד להתגייס לצה"ל. יומיים לאחר סיום בחינת הבגרות האחרונה בביולוגיה בתאריך 14/8/1969 התגייסתי לצה"ל והתנדבתי לשרת בחטיבת הצנחנים הסדירה חטיבה 35. מלחמת ההתשה נמשכה עד ה-7/8/1970  ובמהלכה לקחתי חלק קטן.

מיד עם שחרורי מהשרות בתאריך 13/8/1972 נסעתי לבלגיה לעיר האוניברסיטאית ליאז' והתחלתי בלימודי  רפואה. ליאז' היא עיר בגודל בינוני שמנתה אז כמיליון וחצי תושבים ושוכנת כשעה נסיעה מהגבול עם הולנד.

לקראת סופה של שנת הלימודים הראשונה ובמהלך תקופת הבחינות פרצה מלחמת יום הכיפורים. המתקפה עלינו התרחשה בהפתעה גמורה ובשתי חזיתות בו זמנית בסיני בדרום וברמת הגולן בצפון. מיד כששמעתי ברדיו על פרוץ המלחמה ארזתי מזוודה נפרדתי מבעל הדירה, אתו התיידדתי ונסעתי ברכבת לשדה התעופה בבריסל עיר הבירה. בקושי רב ובמחיר מופקע השגתי כרטיס טיסה לארץ ועליתי למטוס לטיסת לילה. נחתנו בנתב"ג לקראת השעה חמש בבוקר המוני אנשים התרוצצו בנתב"ג וחרושת השמועות לא בישרה טובות.  השגתי מונית לבית הורי. כשהם ראו אותי אמי מיד אמרה "ידעתי שתחזור".

התקלחתי בזריזות, עליתי על מדים ונעלתי את הנעליים הגבוהות האדומות שכל כך אהבתי. כשיצאתי לדרך אמי הכינה כריכים ושניהם נפרדו ממני בשתיקה. ידעתי שהם מודאגים. יהיה בסדר זרקתי לאוויר החדר ויצאתי במהירות. מיהרתי להגיע למטה המרכזי של הצנחנים שנמצא למזלי בפאתי העיר רמלה בה גרתי. המטה המה אדם והבנתי שהיות והמלחמה פרצה בהפתעה גמורה נוצר בלאגן אדיר גם במטה. יצאתי לכביש  עם החלטה לנסוע בטרמפים דרומה ולנסות לאתר את יחידת המילואים שלי. לא שיערתי אז שזו תהיה משימה בלתי אפשרית לביצוע.

האוטו הראשון שחלף עצר לי והנהג צעק לעברי "לאן צנחן" דרומה עניתי ונכנסתי לאוטו. נסעתי אתו עד באר-שבע. הדרך הייתה עמוסה כלי רכב כשבכל אחד היו מספר חיילים רובם מילואימניקים, שלא חיכו שיקראו להם אלא פשוט רצו להתייצב, כל אחד ביחידת המילואים שלו. הרגשתי גאווה עצומה להיות חלק מהעם הזה וידעתי שההחלטה לחזור הייתה נכונה. ברדיו רצו דיווחים והיה ברור שהמבוכה גדולה והחשש גדול. תחושת האיום הקיומי אחזה גם בי. הפעם נלחמים על הבית.

בבאר שבע נפרדתי מהנהג שהבנתי ממנו תוך כדי שיחה בדרך, שהוא נוסע לבאר-שבע, רק כדי להסיע אותי, כשבדרך הוא אסף עוד שני חיילים. אני כבר מבוגר ולא מגייסים אותי. נפרדנו ממנו ועכשיו היינו שלושה שמחפשים דרך לצלול לעומק סיני, שם התרחשה המלחמה. עלינו על רכב צבאי לבסיס בביר גפגפה בעומק סיני. כשהגענו כבר היה ערב. מצאנו מאיזה "גזלן" שצץ בשטח משום מקום כמה חבילות ביסקוויטים וכמה בקבוקי פנטה וזה הספיק כארוחת ערב.

הבסיס היה מוצף בחיילים והבנו שהחיילים שבחזית בקושי מחזיקים מעמד וזקוקים לנו. ויתרנו על התמקמות בבסיס למשך הלילה ועלינו על משאית צבאית עמוסה בחיילים שנדחסו כמו סרדינים. אף אחד לא קיטר והייתה מעין דממה באוויר. תחושה כבדה של אסון שעומד להתרחש. עכשיו כבר ראינו גם כלים צבאיים אמיתיים, נגמשי"ם, טנקים ואפילו תותחים כבדים. כולם נען דרומה. ברקע נשמעו פיצוצים. ידענו שאנחנו קרובים לחזית ובעוד כמה שעות נגיע ונצטרך להילחם על המולדת. זה לא היה זמן לבדיחות ואפילו סתם דיבורים לא נשמעו. שתיקה כבדה ומכבידה.

פתאום מישהו לחש בקול מתכתי שלא אשכח לעולם "אסור לנו להפסיד, אתם מבינים".  גמגומים של הסכמה עלומכל עבר. התכנסתי בתוך עצמי מנסה להתכונן נפשית למה שמצפה לי. לא מצאתי את יחידת המילואים שלי, אך מצאתי יחידה לוחמת אחרת אליה צורפתי כמעט בשמחה. צוידתי בנשק וחגור מלא וכעבור מספר ימים של קרבות בלימה בהם עצר צה"ל את המתקפה הראשונה של המצרים, חצינו את התעלה והתמקמנו בעיר פאיד, היכן שהיה שדה התעופה המרכזי של המצרים. כאן לראשונה גם הרשינו לעצמנו לחייך מעט.  צה"ל יצא מההלם הראשון ועבר ממגננה למתקפת נגד.

תעלת סואץ מלחמת יום כיפור. (צילום:רון אילן, לע"מ) 

השתחררתי אחרי שרות ארוך, כמו כולם, של כשישה חדשים. החלטתי שאני נשאר בארץ. הרגשתי בר מזל גדול כי מיחידת המילואים שלי נהרגו 22 לוחמים. אינני יכול לעזוב את המקום שעליו הם לחמו ונהרגו.  נרשמתי לרפואת שיניים בירושלים. סיימתי שם את לימודיי והיום במבט לאחור אני מרגיש שאילו לא הייתי חוזר לארץ לקחת חלק במלחמה הכי קשה שהייתה לנו הייתי מאבד את הזכות להגיד "אני ישראלי".

הזוית האישית

יהשוע קרן: הזכות להגיד "אני ישראל"!