מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי היה טייס ואמי תמיד חלמה לבקר בעבודתו, מטעמי בטיחות לא ניתן היה לעשות זאת.

מאז שאימי הייתה בת שתיים-עשרה , כל קיץ היו שולחים אותה הוריה לבקר את סבתא בעיר רחוקה. כדי להגיע לסבתא עליה היה לטוס. הטיסה עצמה ארכה תשע שעות לכל כיוון. אימי סיפרה שבשדה תעופה ההורים שלה היו מוסרים אותה לאחד הנוסעים, על מנת שהוא ישמור עלה בטיסה. בזמנו לא היו אייפדים ומחשבים במטוס והיה קשה לבלות שעות ארוכות בישיבה ממושכת בסלון המטוס.

כל מה שראתה בזמן הטיסה היה, את הדיילות שהסתובבו וטפלו באנשים. היא  תמיד רצתה לראות את התא של הטייסים. למען בטיחות הטיסה לא היו מכניסים אנשים זרים לשם. בכל פעם שהייתה טסה לסבתא שלה אביה עבד בטיסות אחרות, גם הפעם בטיסה חזרה מסבתא הוא לא היה איתה בטיסה.

בטיסה הזו נכנס לסלון המטוס, טייס.  אמי לא זיהתה אותו בתחילה, אך אחרי כמה דקות היא ראתה שזה היה חבר של אביה. הוא ניגש אליה, שאל לשלומה ואמר לאמי  שאבא שלה סיפר לו שהיא חוזרת הביתה בטיסה הזו, לאחר מכן שאל האם היא בקרה פעם בתא של טייסים בזמן הטיסה. והוא הציע לה לערוך סיור בתא. כאשר נכנסה לשם,  חבר של אבי הציג אותה בפני הטייסים בתור בתו של אנטולי, אביה, שכולם הכירו.

היא הייתה המומה ממראה עיניה, תא קטן שבו  יושבים חמישה אנשי צוות ומסביב המון כפתורים שונים במרחק של אורך היד, מדובר על מטוס ענק מתאים לטיסות ארוכות . דבר שהפתיע אותה ביותר זה החושך המוחלט בחלונות  של התא. אחד הטייסים הסביר לה שכל הכפתורים שהיא רואה זה בעצם העיניים שלהם, ולא המראה הפסטורלי כפי שאמי דמיינה לעצמה.

בסיום הטיסה, כאשר המטוס נחת וכל האנשים כבר קמו ממקומם לכיוון היציאה, ראתה את אביה שנכנס למטוס, כדי לפגוש אותה. בדרך הביתה סיפרה לו באושר רב על הסיור המרגש בתא של טייסים ועל ההבדל המשמעותי בין מה שדמיינה לבין המציאות.

הזוית האישית

  אריאל: למדתי מסיפורה של אימי שלהיות טייס זה אינו דבר פשוט. תא קטן שבו צמוד אחד לשני יושבים חמשה אנשי צוות בערך 8-9 שעות ולכל טייס יש תפקיד חשוב, אני לא מבין איך הם יכולים לשרוד את הצפיפות הזאת. צריך להגיד תודה לטייסים שעושים עבודה מאוד חשובה ובקושי רב.