מאגר סיפורי מורשת

שמי אלי שגיא בן למרים ואליעזר. נולדתי בשנת 1950 בהודו ועליתי לישראל בשנת 1953. היום אני חבר קיבוץ כפר-עזה שבעוטף עזה.

עליתי לישראל בגיל 3, לקיבוץ דפנה שבגליל העליון וגדלתי בחברת הילדים יחד עם שאר בני הקיבוץ באותה תקופה.

אני ומשפחתי בהודו

אהבתי הראשונה

בין כל ילדי הקיבוץ הייתה ילדה אחת חמודה שברבות הימים הפכה להיות אשתי ואותה אני אוהב מעריך ומעריץ עד היום ועד בלי די, היא סבתא עדי. סבתא עדי ואני גדלנו באותה הקבוצה בקיבוץ. אנחנו ביחד מגיל שבע, מכיתה א'.

עדי בילדותה

הקשר המיוחד בייננו מתחיל כאשר אמי נפטרה כשהייתי בן 8 וסבתא עדי שהייתה בגילי, בת שמונה, בחוש הרגיש שלה באה לנחם אותי, לשחק איתי ולהסיח את דעתי מהכאב שבאבדן אמא. האירוע הראשון היה עוד במסע ההלוויה של אמי ז"ל אשר עבר סמוך לבית הילדים שלנו. כל הילדים וגם אני נצמדנו לחלונות והבטנו במסע שהתנהל ממרכז הקיבוץ עד לבית העלמין. בזמן הזה עדי הרגישה באה אלי ומשכה אותי לשחק איתה והרחיקה אותי מהחלונות. גם בהמשך עדי תמיד הגיעה לביתנו, בתי הורינו היו קרובים כלומר היינו שכנים והיא באה לשחק איתי. מאז הקשר בינינו לאורך כל שנות ילדותנו נעורינו ובגרותנו הוא יחיד ומיוחד.

הרפתן והמחנך ואהבתי השנייה

מגיל צעיר אהבתי והתעסקתי עם בעליי חיים. הייתה לנו פינת חי ושם גידלנו עופות למיניהם ארנבות ועיזים. אני הייתי אחד מהמנהלים הצעירים. כל בוקר לפניי בית הספר היינו חולבים את העיזים ורק אחר כך הולכים לכיתה ללמוד.

אלי חולב עיזים בגיל 15 

מכיתה ח' שובצנו לענפים קבועים. אני כמובן רציתי לעבוד ברפת אבל מאחר כבר התחלתי עוד קודם לכן לעבוד בפינת החי לא יכולתי להחליף מקום עבודה ונאלצתי לוותר ולאפשר לשני נערים אחרים מקבוצתי לעבוד ברפת. רק בכיתה י' התחלתי לעבוד באופן קבוע ברפת של קיבוץ דפנה למעשה מגיל 15 אני רפתן. כמחצית מהתקופה שמשתי כמנהל רפת. גם בכפר עזה הייתי מנהל הרפת הרבה מאד שנים.

בכפר עזה נהוג שבני ה י"ב בסיימם את ביה"ס לפני היציאה לשרות הצבאי הם יוצאים לטיול/חופשה בחו"ל. את הטיול הם ממנים באמצעות כסף שהם צוברים מעבודה בענפי הקיבוץ, בעבודה הזו משתתפים כל ילדי חברת הילדים הבוגרת כלומר בני כיתות ט', י', י"א וי"ב. הם עבדו בשני ענפים והם המפעל והרפת.

הרפת הייתה הענף הכי אטרקטיבי והכי מבוקש מצד הנערים וזאת בזכות היחס החם והאוהב שקיבלו. באופן אישי ראיתי חשיבות עצומה לתמוך ולטפח את הילדים ואת "מפעל" העבודה הזה של בני הנעורים. דאגתי תמיד לשלב אותם בעבודה ברפת שהייתה בעיקר חליבות לימדתי והדרכתי אותם וגם דאגתי מידי פעם לחלק להם צ'ופרים שונים. היה פרק זמן כאשר ילדיי אור והילה היו בקבוצת הילדים שנקראה "נעורים" הייתי יו"ר ועד ההורים. אחד הנושאים שדנו בו הרבה היה עבודת הנערים ושילובם בענפי הקיבוץ, בשונה מילדותי היום לא נהוג לשלב את הנערים והנערות בענפי הקיבוץ. מאחר ובתי הספר היום הם אזוריים ופתוחים גם לאוכלוסיה עירונית וגם לבני מושבים. נושא החינוך לעבודה קיבל אופי שונה.

בשנת 2005 הרפת הועברה לשותפות בקיבוץ רביבים. במהלך הזה נפסק והסתיים פרויקט עבודת הנעורים ברפת. כאות תודה קיבלתי "מהנעורים" מגן הוקרה.

מגן ההוקרה שאלי קיבל מחברת הילדים בכפר עזה 

מאד התרגשתי לקבל מגן הוקרה זה אני שומר אותו בחיבה רבה והוא תלוי ליד מיטתי. תמיד ראיתי בעבודתי גם תפקיד ומשמעות חינוכית לערכים כמו משמעת עצמית אחראיות וערכי עבודה.

תמיד ראיתי את עצמי כרפתן וגם כמחנך.

הזוית האישית

אלי: נהניתי מאוד מהפעילות אשר קרבה והעמיקה את הקשר שלי עם מור. סיפרתי לה על ילדותי ועברי צדדים אשר היא לא הכירה ובעיקר התפעלתי שוב מהמתיקות והקסם של מור ועדינותה הכל כך מיוחדת בעיני.

מור: אני מאוד נהניתי מהפעילות, וגיליתי דברים חדשים על משפחתי ובעיקר נהניתי לעבוד אם סבא שלי נהניתי להקשיב לו מספר את סיפורו ובעיקר אהבתי את הסיפור על סבא הכיר את סבתא.