מאגר סיפורי מורשת

שמי שמחה נולדתי בירושלים בשנת 1931.

כבר בילדותי רציתי לתרום ולהשפיע. חיכיתי להזדמנות שאוכל לשרת. הצטרפותי לאצ’’ל זה היה צעד טבעי והזדמנות נפלאה ומרגשת.

יוסף היה חבר שלי ששירת באצ’’ל, ראה שאני מאוד מאוד מתלהבת והחליט לקחת אותי "למפגש היכרות" עם המחתרת. זה היה יום קיצי. יוסף אמר לי שהוא לוקח אותי לטיול. לא יכולתי לנחש לאן הוא לוקח אותי. יוסף כיסה את עיני בכיסוי בד שחור ואמר לי שיש לו הפתעה עבורי. בתחילה נסענו ברכב , אחר כך הלכנו יחד לשדה. אני כל הזמן הייתי עם עניים סגורות. אני זוכרת שהייתי נרגשת ומפוחדת. עצרנו בשדה. יוסף הסיר את הכיסוי מעיני וראיתי מולי את מפקד האצ"ל וחברות נוספות. הבנתי מיד איפה אני.

שמחתי מאוד כשהבנתי לאן הגעתי. המפקד שאל אותי אם אני מוכנה להיות באצ"ל, אני זוכרת שמיד אמרתי להם שאני מאוד מאוד מוכנה. אז קיבלתי אזהרה ברורה שלא אגלה לאף אחד על הנעשה במחתרת. העובדה שאני חלק מעניין כל כך חשוב וסודי הייתה מרגשת ומותחת. חששתי שיתפסו אותי, אך הייתי מוכנה לקחת חלק.

"אני רוצה להיות באצ’’ל’’!!! כך אמרתי מיד.

מיד אחר כך הייתי צריכה להתחייב. אני זוכרת הכל כמו היום. השביעו אותי, הייתי צריכה לומר: רק כך תהיה מדינתנו -ברימון אקדח’’ . זו הייתה השבועה של אצ’’ל. ככה נכנסתי לתפקידי. הייתי צריכה  להעביר נשק עטוף מבית לבית לאנשים הנמצאים באצ"ל. לימדו אותי על התחמושת, נשק וכדורים.

כדי לתרגל את הכל נתנו לי קערה גדולה עם כל מיני כדורים ואמרו לי לזהות איזה סוג כדור זה, על ידי חוש המישוש. אני זוכרת שהתנאים של העבודה היו נורא קשים, אבל אהבתי את זה ושירתנו מכל הלב. היינו באים בשמחה ובכיף.

יום אחד חברות שלי לקחו אותי לחדר קטן ללמוד כיצד לפרק רימון. שם בטעות פתחתי את הרימון מהצד ההפוך. הבנתי מיד איזו טעות עשיתי. כולם בחדר נבהלו, כי ידענו שהכל עומד להתפוצץ. החדר היה מלא תחמושת ורימונים וסכנת חיים מיידית הייתה לכולנו.

כל הבנות בחדר החלו לברוח , אבל אז אני לא יודעת מאיפה קיבלתי את האומץ, מיד קפצתי על הרימון לנטרל אותו . זו הייתה הרגשת גאווה גדולה שהצלחתי להציל את המצב וירדה לי אבן גדולה מהלב.

הזוית האישית

יונתן חי מביא את סיפורה של סבתא שמחה חי.