מאגר סיפורי מורשת

הקשר הרב דורי – תיעוד מורשת קהילת יוצאי הודו

שמי ניצן אפק, מבית הספר "קדימה"- כיתה ה' נרקיס, השתתפתי השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במודל מיוחד בו תעדנו את מורשת קהילת יהודי הודו. אני זכיתי ללוות את שרה ואליהו אליאס ולשמוע על התרבות המפוארת, את סיפור עלייתם וקליטם בארץ ישראל. 

התרבות והעליה מהודו

יהדות הודו מתחלקת לשלוש קהילות מרכזיות: "בני ישראל", "בע'דדים" וה"קוצ'ינים". התארחתי אצל שרה ואליהו אליאס המשתייכים לקהילת ה"בע'דדים"- (עיראק).

שרה אליאס

זיכרונות מהילדות בבית הספר בהודו לא היו לנו תיקים לבית הספר, אלא המחברות היו תמיד מתחת לזרוע, וכאשר אחד מהתלמידים היה מפריע בכיתה, היו מכים אותו באצבעותיו בסרגל ארוך. המוסלמים שהיו שוכנים לידינו אף פעם לא היו מציקים לנו. בהודו הייתה לנו בבית מנקה ערבייה.

אליהו אליאס

בהודו,רק בגיל 5 לקחו אותי לגן. בגן היו איתי רק ילדים יהודים, הגנים ובתי הספר היו נקראים על שם "דוד ששון"- על שם יהודי עשיר, לא היה תשלום עבור הגנים ובתי הספר, היינו מקבלים ארוחות צהריים בבתי הספר, והכל היה בחינם. בית הספר בהודו על שמו של "דוד ששון" כלל 8 כיתות לימוד בלבד.

היינו מאד מלוכדים בשכונה שלנו, היינו מכינים מבמבוקים כל מיני דברים, לקראת חג הפסח היו תולים סלסלות מקש ובתוכן היו מצות חינם, אורז חינם. בכל בית היו כ- 8 עד 9 נפשות, בכל יום שישי היינו הולכים לבית הכנסת ושרים שירי שבת, השתמשנו בפתיל עם שמן ומים במקום הנרות, מנורה עם שמונה קנים. למחרת, ביום שבת היינו הולכים לבית הכנסת, וכשהיינו חוזרים מהתפילה, כל הילדים היו משחקים בחצרות.

בהודו, הייתה תנועת "הבונים" (כמו הצופים כיום). זוהי תנועה שבה היינו לומדים על הציונות בארץ ישראל, בכל יום ראשון כשלא התקיימו לימודים, היינו מגיעים לתנועה לבושים בכחול-לבן, היו קבוצות גילאים בתנועה: ילדים בגילאי 6-7, הגדולים היו בגילאי 12-14, לכל קבוצה היה כמובן מדריך, היו מלמדים אותנו תרגילי סדר, לימדו אותנו איך מצדיעים, ביום הזה היו מגיעים אנשים מהסוכנות היהודית והיו מלמדים אותנו את השפה העברית, היו מרצים לנו על הציונות בארץ ישראל, ובסופו של יום גם שרים.

הבריטים שלטו בהודו, שנה לפני שהוקמה מדינת ישראל, הוקמה גם הודו. במלחמת העולם השנייה, הגרמנים הגיעו כמעט להודו, כשהיו אומרים לנו "מטוס" היינו רצים מיד למדריכה, מתכופפים ומכסים את הראש, תושבים שהיו גרים בבורמה, קיבלו מקלט בבתי הספר, ושם הם התאכסנו.

בימי שישי כשהיינו מתהלכים בין הצריפים, היית יכולה להריח את תבשילי השבת מכל בית ובית, לא היה לנו גז, היינו מבשלים עם נסורת ופחם. בבית רק אמא ואבא היו ישנים על מיטה, הילדים היו ישנים על מחצלות , וכשהיה מגיע החורף, היינו עוצרים את כניסת מי הגשם לתוך הבית ע"י שקי חול.

התחלתי לעבוד כבר בגיל 15, עבדתי בנמל "תנחרק", עבדתי גם במחסן תרופות, הרחתי "חילבה", וגם ראיתי כדורי "חילבה" שמהם היו עושים גם תרופות.

בהודו, היה לנו גם גן חיות, אני זוכר שההורים היו לוקחים אותנו, ואפילו היו מרכיבים אותנו על הפילים, רחובות הודו לא היו נקיים, כלי הרכב העיקריים היו כיכרות סוסים, והמון פרות מפוזרות מתהלכות חופשי ברחובות,

הפרה קדושה בדת ההודית, לכן אסור היה להזיק לה. הסינים היו עושים קרקסים ברחובות, ההודים היו מציגים הצגות רחוב, עם דובים ,קופים, נחשים וכבשים.

שרה אליאס מספרת על העליה והקליטה בארץ

עליתי ארצה בתאריך 4-6-1949, בגיל 9, טסנו מהודו לארץ ישראל דרך "עבדן" שבעיראק. הטיסה נמשכה 18 שעות. הגענו ונחתנו ישירות למעברה. מעברת אוהלים ובתוכן מיטות מברזל ומזרנים מקש. הצמידו אותנו למשפחה אשכנזית ממוצא גרמני, אפילו היום אני מבינה את השפה הזו, אך לא מדברת , בתם שנתיים לקחו אותנו לקיבוץ גבת, בגיל 17 קיבלתי את צו גיוס הראשון שלי, אימי נבהלה מכך וטענה "בנות לא הולכות לצבא", היא הוציאה אותי באמצע הבגרויות לעבודה, וכשכולם היו בצבא אני עבדתי בעצי הגפן, הקליטה שלי הייתה טובה ולכן שלחו אותי לקורס גיזום הגפן וכשחזרתי, מינו אותי לבוס הגדול עם כובע גדול. הייתי אחראית על הרבה פועלים, תמיד כשהייתי מביאה אוכל הביתה, אמא הייתה מחלקת אותו, הייתה לה נתינה ענקית.

ההכרות והנישואים לאליהו

הכרתי את אליהו בעלי בחתונתה של אחותי, ושמה התחברנו אחד לשנייה. אני הייתי עובדת בקיבוץ ואליהו היה בזמנו רק חייל משוחרר, ב- 1957 נישאנו באוהל ששימש בזמנו גם כבית כנסת, באוהל היו מגישים לאורחים גלידות עוגות ושתייה, החבר של אליהו ניגן לנו בחתונה במינימום כסף, החופה הייתה באוהל בית הכנסת, והברכות היו נעשות בבית.

אליהו אליאס מספר על עלייתו וקליטתו בארץ

בגיל 17 עשיתי את הדרכון הראשון שלי עוד בהודו, חברים יעצו לי לא לעלות ארצה, אבא שלי בכלל לא ידע על כך, רציתי בתחילה לעלות לבד, אך לבסוף כל המשפחה השתכנעה לעלות יחד לארץ ישראל. עליתי לארץ בגיל 17, וכשירדנו מהמטוס הובילו אותנו למעברה, רובם היו עולי עיראק, והשאר מארצות אירופה.

במעברה כיבדו אותנו מאד, בן גוריון ראש הממשלה דאז החליט שכל מי שיש לו 10 ילדים מקבל 100 לירות. במעברה שהייתה נקראת "בית עולים" בנתניה היו הרבה צריפים, ויכולנו לבחור לנו איזה צריף שרצינו, אך לא היה לנו מה לאכול, מאד התאכזבנו.

אחרי שהשתחררתי מהצבא עבדתי כפועל במפעלי "אתא", את משכורתי אף פעם לא חסכתי, כי נתתי אותה לאבי, וכבר מיד לאחר מכן הכרתי את שרה והתחתנו. לא היה לנו היכן לגור ,לכן גרנו עם ההורים, שלוש אחיות והסבתא באותו הבית, ואחרי תקופה מאד קצרה בנק פועלים דאז אפשר לי לקחת הלוואה של 2000 לירות, ובהם קניתי את הבית הראשון שלנו, עברנו 5 פעמים דירה בימינו. יש לנו בן אחד ושתי בנות, הבת השלישית התחתנה בדירה האחרונה הנוכחית.

אנחנו משפחה מאד מסורתיים, הקהילה ההודית סביבנו בקריית ביאליק מאד מלוכדת הן בשמחות, והן בפגישות מידי יום ובסופי שבוע בבית הכנסת ההודי השוכן בקרבנו, הקהילה ההודית הם אנשים טובים חמים ובעלי נתינה, על כך יוכל גם להעיד ראש עירנו מר אלי דוקורסקי אשר מאד מעורב בחיי קהילתנו היקרה.

שרה אליאס מספרת על מטעמי מסורת המטבח ההודי

כלתי הפולנייה אומרת לי שאני מבשלת מדהים, החתן המרוקאי שלי מלקק את אצבעותיו, המאכלים המסורתיים ההודים שאני מבשלת, מושתתים גם על טעם החריף. 

מבחינת סלטים: "סוקי באג'י"- העשוי מפלפל חריף, גרגרי חרדל, ועלי קרי טריים. "צ'אטני"- העשוי מגמבה פלפל ירוק חריף, שום,קוסברה ולימון, ניתן לעשות זאת גם עם קוקוס.אורז מיוחד – עם הל ציפורן וקינמון+ גמבה מטוגנת ושמיר.קובה סולת – ממולאת עם בשר

אלוצ'פ – בצל,שום, גזר, שניצלונים קטנים, קוסברא ותבלינים."מהשה"- בצלים גדולים חסות ועגבניות ממולאים באורז ושניצלונים קטנים."חמין הודי"- עופות ממולאים באורז עגבניות וקורקבנים.דגים הודים חריפים- ממולאים ,דלעת, כרובית."חילבה" מקישואים לבנים, "בל-בל"- קורקבנים ואורז חריף, "פורי-פני", קציצות חריפות…וכו'.

העשרה

יהדות הודו: "יהדות הודו כוללת מגוון נבדל של קהילות היהודיות, שמניינן הכולל הופך אותן לצבר כולל מהגדולים בקהילות אסיה. יהודי הודו מונים כיום כ-5,000 איש בלבד (כמחציתם במומבאי, כ-1500 בטהנה, 300 בפונה, ורק עשרות בודדות בקוצ'ין, קולקטה וניו דלהי) עד לפני מספר עשורים מנו יהודי הודו כשלוש רבבות. המקצועות המסורתיים של מקצת מיהודי הודו היו בתעשיית השמן (בני ישראל), חלקם עסקו בתעשייה קלה (הבע'דדים) שגם הצטרפו לכוחות הביטחון והממשלה ואף הגיעו לעמדות גבוהות וחלקם עסקו במסחר ותבלינים (קוצ'ינים שחורים ופארדסים). יהודים בודדים השתתפו בתנועת השחרור של המדינה. עם קבלת עצמאות הודו והקמת מדינת ישראל בשנת 1948 היגרו הרוב מבני הקהילות השונות לישראל וחלקם לממלכה המאוחדת, רק מיעוט נשאר בהודו.

תשע"ה – 2015