מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הקשר הרב דורי של רותם וציפורה קורן

רותם וסבתא ציפורה בחג הפורים 2017
ציפורה ואריה קורן ביום חתונתם
סיפורה של פייגלה

שמי רותם קורן אני משתתף השנה עם סבתא רבתא ציפורה בתכנית הקשר הרב דורי. שמעתי את קורותיה, שאלתי אותה שאלות, ראיינתי אותה ותעדתי את הסיפור שלה.

סבתא רבתא ציפורה מספרת:

"נולדתי בשנת 1930בעיירה אוז'כוב נובה שבפולין. גדלתי בכפר שבו נולדתי. הכפר היה לא רחוק מעיר המחוז פרצ"ב שהיתה במחוז לובלין. בזמן מלחמת העולם השנייה עד שנת 1942 הייתי בעיירה שבה נולדתי, משם נמלטתי לעיירה קרובה ובהמשך הצטרפתי לפרטיזנים שהיו ביערות פרצ"ב."

 איך סבתא ניצלה?

"כל משפחתי נרצחה בשנת 1942, בפעולת נקם של הגרמנים על הריגת אחראי המחוז על ידי פרטיזנים רוסים. תחילה נשארתי עם אבי וסבי, אך בהמשך סבי נפטר מצער ואבי הוסגר על ידי הפולנים לגרמנים אשר הרגו אותו. נשארתי לבד בעולם התחבאתי ביערות. לאחר כשנה מצאו אותי הפרטיזנים שבניהם היו שני בני דודי, אשר לקחו אותי שמרו עלי וטיפלו בי".

העלייה לישראל

"עליתי לישראל בשנת 1948 מגרמניה לישראל. לגרמניה הגעתי אחר המלחמה בעקבות פוגרום שהפולנים עשו בעיירה שלנו".

ההכרות עם סבא

תמונה 1

"סבא אריה היה קרוב משפחה ולאחר שבני דודי התחתן הוא העביר אותי למשפחה של סבא אריה. התחתנו לפני שעלינו על האנייה לישראל. סבא אריה היה מסגר והתעשייה הצבאית הייתה זקוקה ליצור נשק וכדי שאוכל להצטרף אליו התחתנו לפי העליה בגרמניה. בארץ נולדו ילדנו: מרדכי  נולד בעיר יפו בשנת 1950. גדעון נולד בתל חנן בשנת 1955 ורבקה נולדה בתל חנן בשנת 1958.

עם עלייתנו ארצה, בתחילה גרנו במעברה בפרדס חנה, אחר כך  עברנו לגור ביפו, בהמשך  עברנו לתל חנן והיום  אנו גרים בקריית ביאליק. במהלך השנים, היו לי חנויות בגדים ושיווקתי בגדים לחנויות.

היום יש לי 10 נכדים ו – 14 נינים."

 

ספורה של פייגלה (נכתב ע"י גדעון קורן)

נולדתי בשנת 1930 בכפר אוז'כוב נובה שבפלך לובלסקי לא רחוק מהעיר פרצ'ב בפולין. אבי מרדכי פרידמן מוצאו היה בעירה פרצ'ב עיר בה חיו כ 6,000 יהודים ומספר זהה של גויים. אמי גיטל למשפחת קודנצ'יק הייתה מהכפר אוחוז'ה נובה כפר של מספר עשרות משפחות מיעוטם יהודים.

משפחת פרידמן הייתה משפחה עשירה מפרצ'ב ולה טחנת קמח, בית בד ורכוש אחר בעיר אב סבי הביא את הקדמה לעיר עת חפר באר מים הוא תכנן ובנה לעיירה את משאבת המים הראשונה.

בבית סבא וסבתא בכפר אוז'כוב נובה היה אגף ששימש כבית כנסת של יהודי הכפר ושל יהודים אחרים שהיו מגיעים בחגים מכפרים סמוכים וכן סוחרים יהודיים שעברו דרך הכפר בדרכם ללובלין והיו נעצרים על מנת להתפלל. את ספר התורה קנה סבא בעירה הסמוכה אוסטרוב לובלסק וכאשר הושלמה מלאכת הכתיבה הלכנו בתהלוכה בליווי מוזיקלי שירה וריקודים עד לבית סבא וסבתא. הייתי כבת 6 והלכתי את הדרך הארוכה כשאני אוחזת בסיר ומכה בו בכוח כמו בתוף תוך שאני מאושרת מהקולות שבקעו מהתוף המאולתר.

במשך השנים פיתח אבי משק חקלאי גדול ובין השאר היו לו טחנת קמח, בית בד, מפעל גריסים שדות ויערות. בכל יום חמישי סבתא גלה הייתה מביאה שק קמח פח שמן ושק גריסים ויושבת בפתח הבית שלה. עניי הכפר היהודים ואפילו גויים היו מגיעים ומקבלים מנות של מצרכים לשבת. אחותי לא אהבה את הטקס השבועי הזה אך אני מאד אהבתי למלא את השקיות ולעזור לסבתא.

סבתא הייתה מלטפת את ראשי ומאד מרוצה מעזרתי. השמחה והבעת התודה של האנשים גרמו לי לאושר רב ולקראת סוף כל שבוע הייתי מחכה בכיליון עיניים לעזור לסבתי לחלק את המצרכים. משפחתי הייתה חמה ונדיבה וכך קרה שקרובי משפחה עניים היו גרים אצלנו או באחד מבתי המשפחה ובין היהודים הנתמכים היו גם יהודים מכפרים סמוכים.

בן דודי אהרון קודנצ'יק היה אחד מאותם קרובי משפחה הוא התייתם לאחר שאמו נפטרה בעת לידתו ומאחר ואביו לא היה עשיר ולא היה ביכולתו לגדלו לבדו, הוא גדל והתחנך אצלנו ולמעשה היה כמו אחי הגדול. בעתיד יגמול לי אהרון על יחסה החם של משפחתי.

ב 1 לספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין. שמחת תורה ב-1939 הגרמנים נכנסים לעיר המחוז פרצ'ב הם משתלטים על מבני הציבור, בתחילה העסיקו יהודים במלאכות שונות כאשר הם משלמים במזון. לא הטילו כל מגבלות ניתן היה ללכת ממקום למקום. סבי שהכיר את הגרמנים עוד ממלחמת העולם הראשונה ושימש מתורגמן, טען שאין לחשוש מהגרמנים, בטח שלא יותר מאשר מהפולנים.סבי שלט בשפה הגרמנית ואכן עד לתחילת שנת 1940 לא נפגעו היהודים באזורנו עד אשר בחודש פברואר החלו פוגרומים ביהודים.

משרתת בביתנו הייתה גרמניה, היא הייתה קצת פגועה שיכלית ומשפחתי ריחמה עליה והעסיקה אותה שנים רבות. כשגילו הגרמנים שמשרתת ביתנו הינה גרמניה המועסקת על ידי יהודים הם היכו את בני המשפחה וסילקו אותה מביתנו.

האסון שלי קרה בסתיו 1941 על הכביש המוביל ללובלין נרצח הממונה על המחוז שהיה גרמני. לא ברור האם היו אלה השבויים הרוסיים אשר הסתובבו ביערות או הפולנים שהרגוהו אך מי ששילם את המחיר היו היהודים. הגרמנים נכנסו לכפרים ובכל כפר שאלו היכן גרים היהודים הם זרקו רימונים לבתי היהודים והרגו את כולם. אצלנו בבית קמה צעקה שהגרמנים מגיעים מאחר ועד לאותה תקופה הגרמנים לא נטפלו באזור שלנו לנשים ואנו לא ידענו שהם רצחו בכפרים השכנים את כולם.

אמא אמרה לאבא לברוח ליער, אבי החל לרוץ דרך השדה אמי חששה שהגרמנים יראו אותו ולכן שלחה אותי שאחזיר אותו לדרך המוסתרת. באותה עת הגיעו הגרמנים מהכיוון השני וזרקו רימוני יד לתוך הבית דרך החלונות. אמי גיטלה, אחותי חיה ואחי אברהם נהרגו היה זה ה- 22 לנובמבר 1941 תאריך אותו אזכור כל ימי. באותה תקרית נהרגו קרובי משפחה נוספים אשר חיו בבית סבי הסמוך לבית הורי, אחות אמי חומה, בעלה יוסף אוקס ובנם, אח אמי הרשל ואשתו אטה.

עם השמע הדי התפוצצויות הרימונים רצנו אני, אבי וסבי חזרה לבית אבא וסבא עמדו מרחוק אני רצתי אל הבית רציתי להיכנס לתוכו אך החיל הגרמני שעמד בכניסה מנע זאת ממני וכך ניצלו חיי. לאחר שהגרמנים הסתלקו נכנסנו תחילה לבית אבי, מרדכי פרידמן התברר לנו האסון הגדול גופותיהם של כל בני המשפחה היו מפוזרות ברחבי הבית כולם היו מתים משם מיהרנו לבית סבא חייל (יחיאל) לבית קודנציק.

גם בביתו של סבא כולם היו הרוגים לפתע נשמע קולו החרישי של תינוקת, מתחת לגופה המת של דודתי חומה שכבה התינוקת גלה שניצלה מאחר וגופה של אימה הגן עליה מפני רסיסי הרימונים. גלה שהייתה תינוקת יפייפיה לא הבינה את האסון שנפל עליה אני ואבי עמדנו בוכיים חרישית ליד סבא מבכים את מר גורלנו.

אבי הביא עגלת פלטפורמה ששימשה להבאת עצים, אבא כיסה את גופות בני המשפחה בסדינים והעמיסם על גבי העגלה, סבא ביקש מאבא להשאר והציע ללכת ולקבור לבדו את המתים בטענה שבאם יפגעו בו בדרך הרי שהוא את חייו כבר חי והוא אינו פוחד עוד למות. סבא יצא לעיירה סוסנוביץ על מנת לקבור את בני המשפחה. איני יודעת היכן נקברה המשפחה אני מניחה שסבא קבר אותם בבית הקברות היהודי, היכן בדיוק נקברו אין איש יודע ועד היום תעלומה היא. מלבד ה"קדיש" אותו אמר סבי על קברם בעת הקבורה לא עלה ולא יוכל אף אחד לעלות על קברם של אימי, אחותי, אחי, דודי ובני דודי. נשארנו אני ואבא לבד, נשאתי על זרועותי הצנומות את גלה, אשר בכתה ולא הבינה את האסון שנקרה עליה ועל כל משפחתה, האכלתיה ושיחקתי עימה עד שהשתתקה.

ניגשתי לאבא ושאלתיו מה לעשות עם התינוקת שניצלה אני הייתי בת 11 ילדה קטנה ומה ידעתי?

אבא ביקשני לקחת אותה לבית משפחת אביה אוקס שהיה מאוסטרוב לובלסק עירה קטנה שהייתה מרחק של כ-שלוש שעות הליכה מכפרנו, ולספר להם שבנם, וכלתו נהרגו ולמסור לחזקתם את התינוקת היתומה. לקחתי את גלה עטפתי אותה בשמיכה ונשאתי אותה על גבי ויצאתי לכיוון העירה. מזג האוויר בחוץ היה די קר, אך ההליכה הנמרצת והלבוש החם חיממו את גופי. לאחר הליכה של מספר שעות הגעתי לאוסטרוב ,כל אותה עת התינוקת ישנה בשלוה בעירה זיהיתי במהירות את האזור את בית משפחת אוקס נכנסתי אליהם הביתה, הם הכירו אותי ולא הבינו מה מעשי, כיצד ומדוע הגעתי. בחשש רב לאחר שעזרתי עוז סיפרתי להם על האסון שארע למשפחתנו הורדתי את החבילה מעל גבי הכואב ומסרתי להם את גלה.

המשפחה קיבלה את הבשורות הרעות בבכי מר, הם לקחו את התינוקת חיבקוה עמדתי בצד מביטה על המתרחש, אסונם על מות הבן היה גם אסוני אני איבדתי גם את אימי ואחיי. כשתשומת הלב שלהם ירדה ממני ובלא שהבחינו יצאתי מהבית ונשאתי פעמי חזרה לכפרי, הייתה זו הפעם האחרונה בה ראיתי את משפחת אוקס ואת בת דודתי גלה. גורלו של התינוק ובני משפחת אוקס אינם ידועים לי ולמיטב ידיעתי הם הושמדו יחד עם מרבית תושבי אוסטרוב באוקטובר שנת 1942.

החשיכה כבר ירדה צעדתי במרץ בדרך לכיוון כפרנו הייתי עייפה מאד ורעבה אך לא האטתי את צעדי, קולות בעלי חיים נשמעו מכיוון היער וקצת הפחידו אותי וככל שחששתי כן הגברתי את קצב הליכתי. לאחר כ- 3 שעות הגעתי לביתנו, סבא כבר היה בבית לגורלי, סיפרתי להם את קורותיי תוך שאני מביטה סביבי בריק שנוצר בבית השקט.

אבא שתק והתאבל על מות בני המשפחה, סבא היה מוכה צער וכמעט ולא הגיב לסיפורי. הלכתי לישון ונרדמתי בתוך שניות, העייפות והצער הכריעו אותי. למחרת קמתי ממיטתי סבא שכב בסלון ביתנו הוא ביקש שאביא לו את הטלית והתפילין שלו הוא נשכב על המיטה עטוף בטלית ולא יצא ממנה הוא סרב לאכול או לשתות, ניסיתי להאכילו אך הוא סרב. לאחר שלושה ימים סבא החזיר נשמתו לבורא הצער והיגון הכריע אותו.

אבא לא היה בבית בעת מותו של סבא, אני הלכתי לקרובי משפחה של סבא שגרו כ- 10 ק"מ מכפרנו והם הגיעו ולקחו את גופתו לקבורה באחד מכפרי האזור.

נותרתי בעולם לבדי עם אבא מצבנו הנפשי היה לא טוב, חששנו מפני הגרמנים שיחזרו להשלים את המלאכה ולכן עזבנו את בית המשפחה, הלכנו לכפר סמוך והתחבאנו אצל איכר בשם קולביוק רומן שהיה אדם מבוגר, שמן וגדול והיו לו 4 בנות שאחת מהן הייתה חברתי הטובה ינקא. רומן היה טוב אלינו, אבא עזר לו בעבודת השדה ובתמורה ישנו ברפת. אבי היה ידוע ומכובד מאד באזור והגויים העריכו אותו ואת טוב ליבו.

בכל בוקר יצא אבא לשדה ועבד עד שעות החשיכה בכל עבודות השדה, אני ישבתי מרבית שעות היום ברפת ומדי פעם עזרתי בעבודות הבית. עבודה שהייתה חביבה עלי במיוחד הייתה להביא מהיער אוכמניות. עברו מספר שבועות עד שיום אחד הגיע ראש הכפר ואמר לאבא ולקולביוק שהכפר חייב להיות יודנריין (נקי מיהודים) ולכן עלינו לעזוב ולהתייצב בפני הגרמנים.

קולביוק למרות שכיבד מאד את אבי חשש להחזיקנו ולכן שלח אותנו אל בתו שהתגוררה בכפר הסמוך קומרובקה. עם חשיכה הלכנו אני ואבי בדרכים צדדיות לכפר קומרובקה בתו של קולביוק הכירה היטב את אבי וכמצוות אביה הסכימה לתת לנו מחבוא בתשלום למשך כל זמן המלחמה.

אבא כמובן שהסכים ובעיית הכסף הייתה משנית מאחר והיה עשיר אך למרות שברשותו וברשותי היה כסף רב החליט לחזור לכפרנו "רייכבע" (היא אוז'כוב נובה בפולנית) על מנת להביא את כל דברי ערך והתכשיטים הרבים שהשאיר אצל אחד מעובדיו הותיקים והנאמנים בכפרנו, הוא החליט לצאת לשם ולהביא אותם מאחר והיינו צפויים להישאר במחבוא זמן רב מאד, על מנת שישמשו אותו לתשלום בעבור המחבוא.

כאשר עזבנו את ביתנו אבי מסר את כל דברי הערך אשר נותרו לאחד הגויים כעת הוא נאלץ לנסוע ולהביא אותם מאותו גוי שהיה עובד של המשפחה במשך שנים רבות ואבא סמך עליו שישמור על דברי הערך של המשפחה.

אבא לא חזר ואני מאד דאגתי אחרי מספר ימים, נודע לי שאותו גוי תפס אותו ומסר אותו לאושימוב (עיירת המחוז) לידי הגרמנים אשר רצחו אותו היה זה ב 8 בספטמבר 1942 .

נשארתי לבדי בעולם ילדה קטנה ומפוחדת בת 12. שהייתי אצל משפחת האיכרים אשר לאחר מספר ימים זרקו אותי מביתם. הלכתי לכפר לינו שם היה אגם מוקף שיחים. בחורף הנהר היה קופא והאיכרים היו עוברים דרכו לאסוף את החציר לאלומות.

בחרתי ערמת חציר מבודדת שהייתה קרובה אל השיחים הוספתי קש ובניתי לי בודקה אשר שימש אותי כבית, כשהתחיל להחשיך הלכתי לכפר וקניתי לחם וחלב. בז'קט שלי היו תפורים מטבעות זהב של 10 רובלים בצווארון הבגד היו לי דולרים על צווארי שקית של מטבעות פולניים של 10 זלוטי ובשולי הז'קט שרשת זהב עתיקה שהייתה שייכת לסבתי. אימי תפרה בגד כזה לכל אחד מילדיה לשעת חרום באם תגיע.

איכרי הכפר הכירו אותי למזלי ולא הסגירו אותי לגרמנים, כולם ידעו שאני מסתתרת ליד האגם הם הכירו אותי מהפעמים הרבות שהגיעו לטחנת הקמח המשפחתית או למפעל הגריסים שלנו.

מדי פעם הייתי מקבלת לחם חינם לעיתים רחוקות גם חלב אך לרוב קניתי המצרכים בכספי. מרבית הזמן שתיתי רק מים דלוחים ששאבתי מהבורות בדרכים, בחשכת הליל הייתי חוזרת למקום המחבוא מתכרבלת בקש ומחכה לבוקר שיגיע. הגעתי למקום בתקופת הסתיו מזג האוויר ביום היה קרוב לאפס ובלילות ירד מתחת לאפס, היה לי מעיל טוב וארוך אשר חימם אותי בימים קרים אלה אך הקור היה עז וחדר מבעד לבגדים.

ככל שחלפו השבועות והחודשים החורף הגיע והאגם שליד מחבואי קפא על מנת לחמם את גופי הייתי משוטטת רבות ומעלה את טמפרטורת הגוף אך בלילות עת הטמפרטורה ירדה הייתי מתכרבלת וישנה מרוב עייפות מכווצת בתוך מעילי ומכוסה בקש. באותם לילות שהטמפרטורה הייתה יורדת עד למינוס 20 מעלות ויותר הייתי מתקשה להירדם וכשכל גופי רועד מחכה בציפייה לשעות היום ולעליית הטמפרטורה. עם שחר הייתי יוצאת מתוך מחבואי מותחת את אברי ומתחילה לשוטט, ההליכה הייתה מחממת את גופי ובימים בהם לא ירד גשם יכולתי להאריך בהליכה עד שלא חשתי במזג האוויר הקר.

עברו שבועות רבים בהם הייתי בודדה עד שהתמזל מזלי ופגשתי ביער ילדה משוטטת לבדה, זיהיתי אותה כנערה שהתגוררה בכפרנו הייתה זו מלכה'לה, היא הייתה מבוגרת ממני בשנה ואמה הייתה תופרת בכפר שלנו. מלכה'לה נשאה עמה ראש של מכונת תפירה וזה היה כל רכושה עלי אדמות, מלכה'לה סירבה להיפרד מרכושה זה וכל הזמן נשאה אותו תחת בית שחייה. שמחתי לפגוש בה מאחר וסוף סוף היה לי עם מי לדבר ולחלוק את פחדיי.

הזמנתי את מלכה'לה להצטרף אלי לבודקה והיא עשתה זאת בשמחה מה גם שהיה ברשותי מזון גם עבורה, הגענו אל מקום המחבוא שלי נתתי לה את הלחם שנשאר לי והיא אכלה אותו ברעבתנות רבה, היא הייתה ממש מורעבת. הבדידות במשך שבועות רבים נשברה והיה לי קצת יותר שמח ובטוח בחברתה. מלכה'לה נהגה להסתובב בין בתי האזור ולבקש פת לחם, מדי פעם היו אכרים שריחמו עליה ונתנו לה מעט לחם פעמים רבות נאלצה להסתפק במה שמצאה בשדות או שהסתובבה רעבה. מלכה'לה סיפרה לי שאחד הגויים באוז'כוב הציע לה מסתור ומזון תמורת מכונת התפירה

ובכוונתה להענות לו, המזון אותו סיפקתי לה היווה הטבה עצומה למצבה הקודם אך הקור והתנאים בבודקה שלי היו קשים מדי עבורה. היא ניסתה לשכנע אותי להצטרף אליה ולעבור לגור אצל הגוי, אני סירבתי בתוקף והסברתי לה שהגויים הפולנים שאכלו מפת משפחתנו מסרו את אבי לגרמנים ואני לא מאמינה להם יותר.

לאחר היסוסים רבים מלכה'לה החליטה לבסוף ללכת אל הגוי והקור והתנאים הלא אנושיים היו קשים והיא העדיפה לקבל את הצעתו של הגוי. ליוויתי אותה כברת דרך ואז נפרדו לשלום והיא הלכה לבדה את יתרת הדרך אל אותו גוי. למחרת שמעתי בכפר שברפת של אותו גוי תלויה נערה צעירה יהודיה מתה התברר לי שהגוי לקח ממלכה'לה את מכונת התפירה ותלה אותה.

שוב הייתי לבד באזור השיחים שליד האגם הקפוא.

חודשים רבים שהייתי באותו מקום, היה חורף מאד קשה האגם שליד קפא, בלילות החיות הסתובבו וחיפשו טרף ואני התכרבלתי בתוך מעילי מנסה להתחמם.

עברו עוד מספר חודשים עד שלילה אחד שמעתי צעדים מחוץ לבודקה, חששתי שאלו הגרמנים שמחפשים אחרי. שמעתי קולות אך לא הצלחתי להבין את הנאמר עד אשר הקולות קרבו ואז שמעתי באידיש שמחפשים אותי "פייגל'ה היכן את?" היו אלה בן דודי אהרון וחברו הטוב רייס קפצתי וחיבקתי את אהרון תוך שאני בוכה. אותו יום נגמר לי המזון כך שהייתי די רעבה ואהרון ורייס נתנו לי לחם בכדי להשקיט את רעבוני.

אספתי את מעט המטלטלין שלי ונשאנו את רגלנו חזרה אל מחנה הפרטיזנים הייתי די עייפה ותשושה מהקור העז ששרר ודי מהר אהרון הרים אותי ונשא אותי מרבית הדרך עד שהגענו אל היער אל מחנה הפרטיזנים.  למזלי הפרטיזנים היהודיים עצרו את הגוי שמכר לי מזון וברצותו למנוע את שדידתו ע"י הפרטיזנים הוא ספר להם אודות בתו של מרדכי המתגוררת בשדות כפרו.

לאחר שבן דודי אהרון ושכני רייס מצאוני התמקמנו בפינת יער בודדת שם שהיינו כחודשיים. בן דודי אהרון אהב להתבודד ולא לשבת קרוב מדי לטבור הוא מחנה המשפחות אשר שהו בקרבת הפרטיזנים נותני החסות. למרבית הפרטיזנים היו בני משפחה בטבור מבוגרים או צעירים אשר לא יכלו להצטרף לפרטיזנים ואחת ממשימות הפרטיזנים היה לספק מזון לטבור. לאחר זמן מצאנו ביער את דודי, אחי אבי לייבו פרידמן יחד עם אשתו ושתי בנותיו הינדה וסימה. הם שהו יחד עם השבויים הרוסים וגם היה לו נשק. תחילה דודי שמח עמי ורצה שנבוא אליו אבל מאוחר יותר כלל לא שמח בנוכחותי ובין השאר מאחר ואשתו תרצה זאת בכך שיש לה שתי בנות והיא תצטרך לדאוג גם לי לנדוניה.

כך קרה שבני משפחתי הקרובים דחו אותי ומי שלקח את חסותו עלי היה בן דודי אהרון שהיה לי כאח וגדל והתחנך בבית הורי. אהרון לא עזב אותי ודאג למחסורי ובסופו של דבר אף ניספה בגללי. באותה תקופה אבות נטשו את ילדיהם אך הוא תמיד היה במקום בכדי להצילני.

כאשר כוחותיי אפסו בעת הבריחות הרבות ממקום למקום היה נושא אותי על גבו בתוך רצועת בד. למרות שלוש עשרה שנותיי הייתי כה קטנה וכחושה כמו ילדה בת שמונה והוא היה נושא אותי על גבו. לא אחת כבר לא רציתי לברוח הלאה מפני הגרמנים אשר ערכו תכופות מצודים כנגד היהודים רק רציתי להתיישב כדי שהגרמנים ימצאו אותי ויהרגו אותי. אהרון היה מעודד אותי ומבקש שאאסוף כוחות ואמשיך ללכת ושעוד מעט נוכל לנוח.

בדרך כלל לא שהינו עם יתרת היהודים, אהרון היה מוצא לנו מקומות מחבוא מוסתרים ומבודדים הרחק מקיבוצי היהודים וזאת על מנת לאפשר לנו לברוח בכל פעם שיגיעו הגרמנים ליער על מנת לבצע מצוד ולהרוג יהודים. במשך שבועות רבים היינו לבד ביער אבל היה לנו רע הבדידות הפחד וחוסר המזון הביאו את אהרון להחלטה לחפש את מחנות היהודים ולהצטרף לאחד מהם.

במשך יממה שלמה חיפשנו ביער עד שלפי הד הקולות מצאנו טבור עצום (מחנה) שהיו בו כאלף יהודים. אנו שחיינו ממעט לחם יבש ומים דלוחים התפלאנו לראות את היהודים חיים כמו שצריך, יצרו שם כופתאות, בישלו ואפו ממש כמו בבית חשבנו שהגענו לגן עדן עלי אדמות. אהרון החליט גם כאן להיות זהיר ומצא עבורי מקום מבודד ליד באר קטנה, שם הוא חפר עבורי מקום לגור בו. המקום היה מבודד ומסווה והודות לכך ניצלתי במצוד הגדול שהתקיים לפני חג הפסח שנת 1943 בן דודי אהרון הלך להשיג לחם ואני ישבתי לבדי מתחת לעץ גדול לפתע החלו יריות מרוב פחד אחז בגופי שתוק ולכן לא זזתי ממקומי.

למזלי השיחים הסתירו אותי והגרמנים שפסעו בקרבת מקום לא הבחינו בי. שמעתי את קולותיהם כאשר חלפו קרוב מאד, למזלי לא ידעתי שאלה היו גרמנים אחרת הייתי בוחרת לברוח ואז אולי היו מבחינים בי והורגים אותי. אני לא השמעתי קול וקפאתי במקומי עד ששרר שקט המתנתי עוד זמן רב ואז אזרתי עוז והלכתי לקושש ענפים יבשים כדי לעשות מדורה לתדהמתי הבחנתי בגופה שוכבת על האדמה קצת רחוק יותר הבחנתי בגופה נוספת. מאוחר יותר שמעתי פסיעות מגיעות לעבר המחבוא שלי היה זה בן דודי אהרון אשר סיפר לי על השחיטה הגדולה שהייתה באזור מאוחר יותר נודע לי ש כ 130 יהודים נרצחו במקום זה שנקרא אלטנה.

לעתים תכופות היה מצוד ביהודים ובכל מצוד נטבחו רבים מאיתנו. חיינו נרדפים כמו חיות פרא, מרבית הזמן רעבנו וחתיכת לחם מיובש ומעופש באם היה ברשותי נחשב כמעדן. לא התרחצנו גופנו היה מלא בכינים את בגדינו היינו מנערים מעל לאש המדורות בכדי לשרוף את הכינים לא חלצתי את נעלי במשך יותר משנתיים מאחר ורגלי צמחו מעבר למידת הנעליים.

בטבור כל משפחה חיה בנפרד, אכלה בנפרד השבויים הרוסיים עינו אותנו מאחר ורצו את כספינו ובנוסף לקחו לעצמם את הנערות הצעירות.  קרובת משפחתי גולדה קוט מאוהנין הגיעה ליער עם שלושה בנים ובת אחת חוה שהייתה יפה מאד. גולדה הקפידה להחביא את בתה מפני הרוסים אבל מישהו מסר על כך לשבויים הרוסיים.השבויים הרוסים תפסו את דודתי קשרו אותה לעץ והכו אותה נמרצות כדי שתגלה היכן החביאה את בתה. הם צעקו עליה ואיימו שיירו בה למוות באם לא תספר היכן מתחבאת בתה. דודתי עמדה בגבורה במכות וכל הזמן צעקה שזה שקר ושיש לה רק בנים. השבויים ראו שהיא כה בטוחה בעצמה ולא מפחדת מהמכות עד שהניחו לה.

בת דודתי חוה נספתה אחר כך ביער כפרטיזנית עם נשק ביד בעת המצוד שלאחר סוכות 1943 היא ניהלה קרב יריות כנגד חיילים גרמנים תוך כדי היריות היה לרובה שלה מעצור והיא נהרגה מאש החיילים הגרמניים. גם אחיה נהרגו ביער אחד מהם השתתף בפעולות רבות והיה לוחם עז ואמיץ. רק קרובת משפחתי גולדה שרדה את המלחמה כל ילדיה ניספו.

מצב היהודים השתפר רק עם הקמת קבוצת הפרטיזנים היהודית, בראש הקבוצה עמד חיל (יחיאל) גרינשפאן, חיל הגיע ליער מסוסנוביץ הסמוכה לאזורנו הוא שרת בצבא הפולני לקבוצה צורפו צעירים בעלי נשק והיו בה למעלה מעשר נשים. ילדים לא קבלו אך מאחר ולי היה עוד כסף ומסרתי אותו לרכישת נשק הרשו לי להיות עם בן דודי אהרון. תחילה מנתה בקבוצה כ- 50 איש אך היא גדלה עד אשר בסיום המלחמה הגיעה לכ- 400 לוחמים. לאחר יסוד קבוצת הפרטיזנים היהודית, הרוסים שהיו באזור שינו את יחסם כלפי היהודים ביער וזאת מתוך חשש לתגובת הפרטיזנים היהודים. יחיאל והפרטיזנים החליטו ללכת למקום מרוחק אני ובן דודי אהרון עזבנו את קבוצת הפרטיזנים ונשארנו בטבור. אהרון כמנהגו ארגן לנו מסתור מרוחק מהטבור למחרת הגרמנים ביצעו מצוד שבו נהרגו 80 יהודים מהטבור אני ואהרון היינו מוחבאים היטב וכך ניצלנו גם ממצוד זה.

בן דודי החליט לחפש מחבוא מחוץ ליער, הוא חיפש בכפרי הסביבה עד שמצא איכר פולני שהיה מוכן להסתיר יהודים תמורת כסף. כסף לא חסר לי כך שתמורת סכום עצום של 8,000 זלוטי לחודש מצאנו מחבוא. במחבוא שמומן מכספי מצאנו מסתור 6 אנשים, שני בני דודי אהרון ולייביש קוט, זוג מאורס ובת אחותה של הארוסה וכמובן אני. הזוג המאורס והאחיינית הבטיחו שיחזירו לי את כספי המחבוא אך אני כמובן לא עשיתי זאת על מנת לקבל כל פיצוי. דמי המחבוא לא כללו מזון כך שבני דודי היו אמורים לדאוג להשגת המזון מחוץ למחבוא.

ומה היה אותו מחבוא שבגינו שילמנו כסף כה רב.

האיכר הכין מחפורת בתוך האדמה שמתחת לרפת שלו, דלת הכניסה העליונה הייתה מכוסה בצואת פרות ועליה העמידו פרה. בלילה האיכר היה מזיז את הפרה אנו היינו מרימים את המכסה ויוצאים לנפוש אויר צח ולעשות את צרכינו. בני דודי היו הולכים אח"כ על מנת להשיג מזון. המזון שהם היו משיגים היה יבש ולא מבושל וזה מה שאכלנו ומה ששתינו היו רק מים.

לאחר כחודשיים החליטו בני דודי לחזור אל היער כשהם משאירים את ארבעתנו במחבוא. האיכר שלא היה אדם רע, היה מגיע אלינו בלילות על מנת לפטפט עמנו וכן הוא נתן לנו מנורת נפט על מנת להפטר מהכינים שהציקו לנו מאד. חלפו עוד כחודשיים עד שהאיכר החליט לגרש אותנו וזאת מפחד הגרמנים שהסתובבו באזור. נאלצנו לצאת ממקום המחבוא באור יום אך למזלנו איש לא ראה אותנו עת הלכנו לכיוון היער לחפש את בני דודי והפרטיזנים האחרים. ביער נתקלנו בקבוצת הפרטיזנים של ינקובסקי רווח לנו מאחר והוא היה טוב מאד ליהודים והיו שאמרו שהוא יהודי ומסתיר את יהדותו.

כשפגשנו את ינקובסקי הוא היה פצוע ושכב על עגלה. ניגשנו אליו וסיפרנו לו שאנו יהודים ושהגוי שהתחבאנו אצלו גרש אותנו. הוא הרשה לנו להשאר עם קבוצתו עד שלאחר מספר ימים מצאנו את קבוצתו של חיל גרינשפאן ,שם נמצאו בני דודי אהרון ולייביש. הדבר היה בקרבת הכפר וולה ורשצינסקה, החזית הייתה די קרובה והמלחמה באזור הייתה כבר די קרובה להסתיים אך למרות זאת הגרמנים המשיכו לנהל מצודים על הפרטיזנים.

אהרון שוב נאלץ לחפש לי מחבוא והוא מסר אותי לקולביוק האיכר מאוחז'וב נובה אצלו שהייתי שנתיים קודם לכן עם אבי. קולביוק החזיק אותי בחינם. לא רחוק ממקום מחבואי שהו אצל איכר אחר ביילה למברגר ביתו של שלמה למברגר "הדוקטור" מוולדובה במקום אחר מיקם ראובן טורבינר את אמו אצל איכר אחר בכפר לינעא.

בן דודי אהרון קודנציק, וראובן טורבינר היו מביאים לנו מזון למקום מחבואי. באחת הפעמים שהם יצאו לחפש מזון יחד עמם היה משה קרוכמל האיכרים הפולנים שהבחינו בכך מסרו זאת לאנשי הארמיה קריובה והם ארבו להם והרגום. החזית כבר היתה קרובה וקרבות גדולים התרחשו בין הפרטיזנים לגרמנים בוולה ורשצינסקה. האיכרה הפולניה שהייתה טובה אלי במשך שהייתי שינתה את התייחסותה ככל שהחזית קרבה לאזורנו דבר שנבע מחששה שהגרמנים הנסוגים יעברו דרך ביתה ויגלו ילדה יהודיה מתחבאת. כשלא עמדה יותר בפחד קראה לי נתנה לי 2 כיכרות לחם ושילחה אותי אל שדות החיטה הסמוכים על מנת להסתתר בשעה שהגרמנים נסוגים אחורה. שוב היה עלי למצוא מסתור חדש, חשתי כחיה נרדפת על ציידים, הלכתי לכיוון שדה החיטה וכשנכנסתי לתוכו נבלעתי אל בין השיבולים הגבוהים הייתי די נמוכה ולא גבוהה בהרבה בגובה האלומות פסעתי כפופה על מנת שלא יזהו אותי למרחוק וכשהגעתי ללב השדה התיישבתי תוך שאני מועכת את השיבולים ויוצרת לי מצע נוח לישיבה.

ישבתי שם בשקט בין אלומות החיטה ללא תזוזה שמע מישהו יבחין בי, עד מהרה נפלה החשיכה ,מזג האוויר היה די נוח מעט קריר אך נסבל. הבטתי במשך שעות בכוכבים המנצנצים ממעל עד שנרדמתי עם בוקר העירני רעש מוזר עד מהרה זיהיתי את מקור הרעש היו אלה מטוסים שחלפו מעלי, הרעש הזכירני את המטוסים שהיו מצניחים נשק לפרטיזנים התכווצתי במחבואי שמע יבחינו בי המטוסים וינסו לפגוע בי כשם שבעבר מטוסים גרמניים ניסו לפגוע בפרטיזנים, חששתי שאלה מטוסים גרמניים המחפשים לפגוע למחרת חזרו רעשי מנועי המטוסים החולפים מעלי אלא שהפעם שמעתי רעש שרשראות טנקים התכווצתי מפחד לא ידעתי האם אלה טנקים גרמניים נסוגים או טנקים רוסיים שהגיעו לאזורינו. רק לאחר 3 ימים יצאתי ממחבואי והתקרבתי לקבוצת רועים פולניים ושאלתי אותם מה קורה הם מסרו לי שהגרמנים נסוגו והרוסים כאן כבר למעלה מיממה ושאין לי מה לפחד יותר. תחושת שמחה עברה בכל גופי הייתי די עייפה וכל גופי כאב מהשהות בשדה הפתוח.

לא היה לי לאן ללכת ולכן חזרתי למשפחת קולביוק, הם מאד שמחו לראות שאני חיה וקיבלו אותי באופן חריג ושמח בצורה מוגזמת, הם קיוו שמתן החסות לילדה יהודיה אשר תדבר בשבחם יעזור להם מול הרוסים. הם ביקשוני שאתערב לטובתם מאחר והרוסים מאחר הם החלו לקחת את הבקר של האיכרים והם כמובן חששו שגורל הבקר שלהם לא יהיה שונה.

הלכתי למטה הרוסים לדבר בעבור משפחת קולביוק ,סיפרתי להם שאני ילדה יהודיה וביקשתי שיעזרו לי למצוא מישהו מבני משפחתי שאמורים היו להיות ביערות פרצ'ב, הם אמרו שאינם יודעים אם יערות אלו כבר נקיים מגרמנים. ביקשתי והם נתנו לי זוג נעליים הם נאלצו לגזור את זוג הנעליים שנעלתי מאחר והיו כה קטנות ולא ניתן היה להסירן. הנעלים היו כה קטנות שבמשך כשנתיים ויותר לא הורדתי אותן מאחר ולו הסרתים לא הייתי מסוגלת לנעול אותן יותר.

הרוסים לקחו אותי על גבי טנק על מנת שאראה להם היכן מתחבאים יהודים נוספים מפקד הטנק היה יהודי, ישבתי על גבי הצריח תוך שאני גאה בכך שנותרתי בחיים, לאורך מסלול הטנק הלכו גרמנים רבים כידיהם מונחות על העורף שלהם לאות כניעה. אמרתי למפקד הטנק שאני רוצה להרוג חייל גרמני הוא ענה לי ברצון את יכולה גם להרוג 10 גרמנים אם את רוצה, למרות שנאתי הרבה לא יכולתי לירות בגרמנים המובסים ההולכים בשורות כשידיהם מורמות לאות כניעה.

נסעתי עם הטנק למקום מחבואה של ביילה למברגר לקחנו גם אותה על גבי הטנק, סיפרתי לה שקיבלתי זוג נעליים ולבקשתה הם נתנו גם לה. הם הסיעו אותנו כ- 40 ק"מ עד לוולדובה ושם השאירו אותנו וביקשו שנחכה שיחזרו לקחת אותנו למוסקבה.

נשארנו לבד במקום לא היה ברשותנו מזון לאחר מספר ימים שלא אכלנו כמעט שגווענו ברעב, לבסוף החלטנו ללכת לשדות על מנת להשיג מזון למחייתנו. יצאנו מהעיר הגענו לאזור חקלאי ושם לקחנו מלפפונים ותפוחי אדמה אכלנו אותם כפי שהם והשבענו את רעבוננו.

ב- 22 ביולי 1944 שיחררו הרוסים את כל האזור, הייתי בת 14 קטנה ורזה מאד ונראיתי כבת 10, בודדה נשארתי בעולם לא חזרתי לאוז'חוב מאחר וכל מי שהיה שם והכרתיו נהרג. הלכתי לפרצ'ב שם פגשתי את בן דודי לייביש ואת בני דודי ממשפחת קורן ושם נכנסתי לגור בביתו של לייביש קוט אשר איבד את אשתו ושני ילדיו, הוא איבד את כל משפחתו שהייתה גם משפחתי מלבד אחותו שפרה אשר ברחה לפני המלחמה לפריז.

מקהילה של כ 6,000 יהודים נותרו 200 בלבד וזאת בזכות היערות שבאזור והתארגנות הפרטיזנים היהודיים, חזרנו לבתינו שבפרצ'ב, חלק מהבתים נתפסו על ידי פולנים אך היו מספיק בתים על מנת לקלוט את מתי המעט שחזרו. לייביש החליט לגור בבית סבנו אברהם "אולארניק" פרידמן שהיה בעל תחנה להכנת שמן. לאחר מספר חודשים לייביש נשא לאישה את אסתר כרוכמל (לבית דומן) שאבדה את בעלה ביערות עת נהרג עם בן דודי אהרון כשיצאו לתור אחר מזון.

החלטנו להתארגן ולנסוע לכפר הולדתי אל בית הורי וסבותי על מנת להביא את מה שנשאר מחפצי המשפחה, שכרנו מאחד הגויים עגלה עם סוס ויצאנו לכיוון אוז'כוב נובה, הגענו לבית המשפחה שהיה נטוש והחילונו להעמיס משפר חפצים, השכנים הביטו בנו מרחוק בפנים לא מרוצות, תוך כדי העמסה נשמעו נביחות שמחה של כלב, הי זה כלב המשפחה ליפטוש אשר נשאר בכפר והצליח לשרוד את מאורעות המלחמה.

כשעזבנו יחד עם מעט מרכושנו והכלב עמנו, החלו יורים עלינו ואנו נמלטנו כל עוד נפשנו בנו הכלב קפץ וכנראה נהרג, היה זה ביקורי האחרון בכפר הולדתי. לאחר רכיבה של כשעתיים הגענו לפרצ'ב, שמחתי שניצלנו אך ליבי בכה על מותו של כלבנו האהוב.

ב- 5 לפברואר 1946 לפנות ערב פרצה לעיר כנופיה בת 300 איש מחופשים לאנשי צבא ולבושים מדים ונושאים נשק אוטומטי ובידם פקודה צבאית מזויפת לחיפוש חשודים בעיר נעצרו 10 חשודים מתוכם 3 יהודים הנוצרים שוחררו לאחר שהתברר מוצאם ואילו היהודים הוכו נמרצות ואח"כ נרצחו כאשר הם נשדדו כולל בגדיהם. הנרצחים היו דוד טאמפי אופה בן 36, דוד ברח והצליח לשרוד את מחנה טראווניקי אברהם זיסמן סבל בתחנת הרכבת שאיבד את כל משפחתו הקודמת ביערות הלוא הוא הפרטיזן בוצ'אן בן40 ומנדל טורבינאר בן 22.

בסיוע תושבי המקום הנוצרים הפורעים ערכו חיפושים בבתי היהודים ושדדו אותם שרפו הרסו והשמידו את מטלטליהם כמו כן הם תפסו עוד 5 יהודים אשר נמלטו ושניים מתוכם נפצעו. למחרת הפוגרום ובימים שאח"כ נטשו מרבית היהודים את פרצ"ב כך למעשה חוסל הישוב היהודי שנמשך מאות שנים".

הזוית האישית

רותם קורן: החוויה שלי מהראיון עם סבתא רבתא ציפורה הייתה מעניינת, הייתה לי הזדמנות להכיר את סיפור ההישרדות שלה בזמן מלחמת העולם השנייה והשואה. היא היתה ילדה בגילי שעברה  את חווית המוות של כל משפחתה והיא היחידה שהצליחה לברוח ממקום למקום וכך ניצלה. ציפורה הקימה בית ומשפחה בישראל ואני גאה להיות הנין שלה.

מילון

המטלטלין
רכוש

ציטוטים

”ישבתי בשקט בין אלומות החיטה ללא תזוזה שמע מישהו יבחין בי, עד מהרה נפלה החשיכה“

הקשר הרב דורי