מאגר סיפורי מורשת

על ילדותה של סבתא לאה (אמה של אמי)

סבתא לאה נולדה יחד עם אחותה התאומה ביום העצמאות השישי למדינת ישראל, באותה שנה היה נהוג לקיים מצעד צבאי ומכיוון שיום העצמאות היה ביום שבת המצעד הוקדם לחמישי וצעדו ברמלה. לסבתא יש אח שגדול ממנה בשנתיים. בילדותה, סבתא גדלה צמוד לאחותה, לאורך כל שנות ילדותה, עד שסיימה את בית הספר היסודי (כיתה ח'). בבית הספר נהגו לעשות מבחני סקר בכיתות ח' ובהתאם לכך כיוונו את התלמידים לאיזה תיכון ללכת. מכיוון שסבתא עברה את מבחני הסקר ההכוונה הייתה לשלוח אותה לבית ספר תיכון ברמה גבוהה ובהזדמנות זו הוחלט להפריד בינה לבין אחותה, שאותה שלחו לבית ספר חקלאי. הפרידה הייתה קשה אבל היא הייתה חלק מעיצוב האישיות שהתוותה את דרכה של סבתא ברכישת השכלה וקידום מקצועי.

המשפחה

ילדותה של סבתא הייתה ביישוב אליכין. בכל הרחוב גדלו משפחתה ובני דודיה, וילדותה הייתה מוקפת במשפחה אוהבת. המשחקים שהיו בילדותה של סבתי הם בעיקר משחקי רחוב. לדוגמא: כדור שעשוי מחבילת סמרטוטים שנכרך לכדור אחד. המשחקים היו במרחבי השדות שהיו סביב ביתה ביישוב. בבית הספר שלמדה בו נהגו ללמוד עד שעות מאוחרות. בבית הספר הייתה מסעדה שהתלמידים בתורנות היו עוזרים בהכנת ארוחת הצהרים, עריכת השולחנות והגשת המזון. מכיוון שההורים היו עסוקים בעבודה במשך כל שעות היום, האחריות באחזקת הבית הייתה של הילדים: סבתא הייתה אחראית על שטיפת הכלים ואחותה התאומה על שטיפת הרצפה, זה היה חלק מהמטלות שהיו עבור סבתא ביטוי לעצמאיות ושותפות בסיוע להורים שעבדו מאוד קשה.

בבית הספר

בית האריזה

סבתא גדלה בבית שהיה מוקף בפרדסים של פירות הדר. עם השנים הפרדס התחיל להניב פירות. סבתא מספרת: "אבא שלי היה יזם חקלאי ואירגן את כל הישוב לקטיף פירות ההדר, קלמנטינות. בעונה, עם ראשית החורף, היה לוקח סוס ועגלה ומחלק ארגזים לקטיף הקלמנטינות. כעבור יום יומיים היה חוזר לאסוף את כל הארגזים המלאים. אני השתתפתי בקטיף בעצמי ועזרתי לו ברישום של המשפחות ומספר הארגזים שהעבירו אליו. בחצר הבית היו לוחות שבאמצעותם מיינו את כל הפירות על פי הגודל שלהם. עם סיום כל הפעילות כל משפחה קיבלה רישום מדויק כמה ארגזי קלמנטינות היו מסוג א"א, מסוג א' ומסוג ב', אחרי כל המיון הכללי אבי היה מזמין משאית ושולח את כל הארגזים הממויינים לבית אריזה אזורי בעיר נתניה. את הפעילות הזו אבי היה עושה חמש פעמים בעונה ואני כילדה הייתי שותפה בכל העזרה של המיון. בסוף העונה בית האריזה היה מעביר כסף לאבא שלי והוא היה מעביר את הכספים למשפחות בהתאם לארגזים וסוג הפרי" (היה סוחר).

מלחמת ששת הימים

ביום השני למלחמה, התעוררה סבתא לקול צעקות השכנים – "מלחמה, המלחמה הגיעה אלינו, פצצות נפלו ליד בית הכנסת", נפלה פצצה בגודל של דוד שמש גדול. כולם התעוררו, התלבשו וקיבלו הוראה לעזוב את הבית ולברוח לפרדסים. יום שלם ישבה סבתא עם משפחתה וכל השכנים עד שצה"ל הגיע ופוצץ את הפצצה. את גלי ההדף של הפיצוץ שמעו עד ללב לבו של הפרדס בו שהתה סבתא. כך, הבינו כולם שאפשר לחזור לבתים. כמו כל הילדים גם סבתא הלכה ואספה את חלקי הפצצה שעפו לכל עבר. לשמחתה של סבתא וכל מדינת ישראל, המלחמה הסתיימה לאחר שישה ימים (מכאן שמה) עם ניצחונות אדירים. כמו: שחרור ירושלים, רמת הגולן, סיני ועוד, מלחמת ששת הימים הייתה אירוע מכונן בחייה של סבתא שהעצים את תחושת הביטחון בעוצמתה וגודלה של ישראל שהייתה רק בת תשע עשרה שנים. מאוחר יותר סיפרו להם שהיה זה מטוס מסוג "טופולוב" עיראקי שחדר לשטח ישראל והפציץ את נתניה ושיחרר שתי פצצות שנפלו באליכין ובנס לא התפוצצו. בדרכו לכיוון הצפון שם הופל על ידי צה"ל.

טיפוח הקן המשפחתי

באמצע שנות השבעים סבתא נישאה לעודד שטיינהרט ונולדו להם שלוש בנות, האמצעית בניהן זאת אימא שלי, יעל. במשך עשור התגוררו בבאר שבע, רחוק מהמשפחה וללא אמצעים טכנולוגים כמו טלפון ואוטו. כזוג צעיר בעיר חדשה ורחוקה הכירו הרבה אנשים שאיתם התיידדו ובילו תוך כדי עבודה וגידול המשפחה. כעבור כעשר שנים עברו להרצליה שם גם סיימו את דרכם כזוג והתגרשו. תוך מספר שנים קצרות סבתא הכירה את יואל אריכא, שגם הוא היה גרוש עם ארבעה ילדים. כיום המשפחה שלנו מונה שבעה ילדים (יואל- ארבעה ילדים, אני – שלושה ילדים). כמו כן, יש לסבתא תשעה נכדים מהבנות וליואל עוד שמונה עשר נכדים ושלושה נינים. המשפחה הגרעינית מלוכדת, חוגגת ביחד, חופשות משפחתיות כל שנה, כשלושים עד ארבעים איש, כמו כן את החגים והשבתות אנחנו מבלים המון עם הבנות והנכדים שגרים קרוב אלינו וכן עם הנכדים של יואל. למרות ששתי המשפחות מגיעות מרקע מסורתי שונה הצלחנו לגשר וליצור בית שמאפשר את הקבלה ואת הכבוד של כל אחד מהצדדים שבמשפחה כערך עליון לקירוב לבבות, רגישות וכבוד הדדי. כיום אני שומרת על הקשר גם עם המשפחה הגרעינית שלי שחלקה בישוב אליכין שבו היא גדלה, פעם בשנה כל המשפחה חוגגת את חג שמחת תורה בבית הכנסת המשפחתי שאבא שלי היה ממקימיו והמפגש חוצה דורות ומהווה המשך חיזוק החוליות בשרשרת הרב דורית של הנכדים, הבנות, בני דודים והאחיינים הנוספים שבמשפחה.

מאלבום התמונות

השכלה וקידום מקצועי של סבתא

"גדלתי בבית שההורים שלי הגיעו מתימן ולא רכשו השכלה. לפיכך, נאלצו לעבוד בעבודות חקלאיות ועבודות פיזיות קשות. בעבודתם הקשה דאגו לתת לנו את המיטב שבחינוך והשכלה גבוהה כאמצעי לקידום וביסוס המעמד החברתי והמקדם שיהיה עבורי. אכן, אחרי התיכון, למדתי באוניברסיטה ובמכללה לרכישת תעודת הוראה. במהלך השנים לימדתי והמשכתי ללמוד. עסקתי בהוראת המדעים ועם השנים שילבתי את הוראת התקשוב בהוראה תוך כדי ביסוס המעמד המקצועי שלי לתפקידים כמו רכזת ומדריכה אזורית (הדרכתי מורים ומורות 25 שנים בכל מחוז תל אביב). חלק מההוראה שלי לימדתי בבאר שבע מתוך חינוך ואידיאולוגיה לקדם את הילדים בפריפריה ורק אחרי כעשר שנים חזרתי למרכז. כמו כן בשנים האחרונות להוראה נבחרתי להיות מובילה בתוכניות בהוראות המדעים משולבי מחשב בארץ ובשיתוף האיחוד האירופי בהם ערכתי פרויקטים משותפים. החדשנות בתהליכי ההוראה אפשרו לי להיות משמעותית, מאותגרת ולהעניק לתלמידים הוראה יצירתית ומתקדמת. כמו כן לאורך השנים רכשתי את כל התארים האקדמאים שבסיומם סיימתי את הדוקטורט שעסק בשילוב התקשוב בהוראת המדעים. למעשה הייתי פורצת דרך בחשיבה המתקדמת וביוזמה האישית שלי. עם סיום הקריירה החינוכית שנמשכה כארבעים שנה פרשתי והלכתי ללמוד משפטים. בגיל שישים וחמש קיבלתי רישיון של עריכת דין שזיכה אותי בלימודים מהנים, ובאתגר חשוב להמשך החיים, כיום מתוך אידיאולוגיה והכרת התודה והטוב קמתי בוקר אחד עם ההחלטה כעת, אני יוצאת לדרך חדשה, דרך התנדבותית כדי לתרום מכישורי, מיכולותיי ממרצי ומאהבת הבריות וכך הגעתי לסניף ויצ"ו בהרצליה פיתוח. שם מיד ביקשו ממני לנהל את הסניף שאותו אני מנהלת כיום בהנאה וסיפוק רב."

הזוית האישית

בארי: אני הייתי רוצה לאחל לסבתא שתמשיך להצליח בכל מה שהיא עושה.

סבתא: בעקבות המחקר המשפחתי שעשית בעבודת השורשים תתחזק ותמשיך את המורשת בחוכמה, בהבנה ובהצלחה.