מאגר סיפורי מורשת

הסיפור תועד במסגרת שיתוף הפעולה בין אפ60 פלוס והקשר הרב דורי באשדוד

הקשר לישראל של משפחתי מצד אבי,  יצחק חזיז (חזיזה), מתחיל כבר לפני כ-100 שנים.

הסבתא של אבי מצד אמו, חנה חזיזה לבית שרביט, עלתה בגפה ממרוקו לישראל והתגוררה בחברון. במאורעות תרפ"ט (1929) היא נאלצה לברוח לירושלים והתגוררה בשכונת מוסררה בצמוד לחומות שהפרידו בין העיר העתיקה, לירושלים המערבית. היא התגוררה בגפה עד ליום פטירתה בירושלים, בגיל 102 שנים.

בתור ילד קטן זכור לי חור קטן שהיה בחומה שהפרידה בין העיר העתיקה לירושלים ושם היינו מציצים לכיוון העיר העתיקה.

אבא נולד בשנת 1923 בעיר "פאס" שבמרוקו. אביו חנניה חזיזה היה סוחר מכובד ומוכר בעיר פס. בתחילה היו גרים בתוככי העיר העתיקה, ה"מלאח" היהודי, בבית גדול יחסית, ובכל לידה במשפחה,  הסבא היה בונה חדר נוסף כך שבמשך השנים כבר היו המון חדרים סביב החצר.

בחצר, חפר הסבא באר מים עם משאבה, מה שהיווה סמל סטטוס של משפחה מכובדת.

לימים, ביקרתי במרוקו והצלחתי להגיע למקום המגורים המשפחתי. הסב קבור בפאס בבית הקברות היהודי, לא רחוק מהקבר של "מאמא סוליקה" המפורסמת.

לאבא היו 6 אחיות ואח אחד, ומבין כולם הוא היחיד שעלה לישראל.

בצעירותו, עד לחתונה, הוא עבד כפקיד מטעם הממשלה המרוקאית. כנציג הממשלה נאלץ להסתובב בערים שונות במרוקו. באחת הערים, "סופרו", הוא הכיר את אמי סוזן (סולטאנה) שהתגוררה שם עם משפחתה. הם התחתנו בעיר "פאס" שם נולד גם אחי הבכור יעקב, כיום בן 75.

לימים, סיפר לי אבי כי הוא עבד עם הסוכנות היהודית בחשאיות רבה עד לרגע בו השלטונות עצרו אותו, ובעזרת קשריו של סבי הוא שוחרר אך נאלץ לעזוב בחופזה את מרוקו יחד עם אמי ואחי שהיה בן שנה. הם חצו את הגבול לאלג'יר ומשם, באניה, הם הפליגו לעיר מארסיי שבדרום צרפת. האבא המשיך לעבוד גם שם עם הסוכנות משנת 1947 ועד שנת 1950, כאשר במסגרת עבודתו הוא ניהל את מחנה המעבר שריכז את היהודים שנותרו באירופה לאחר השואה, ודאג לצרכיהם עד עלייתם לישראל. במארסיי אני נולדתי בשנת 1948.

בשנת 1950, הוריי, אחי ואנוכי עלינו לישראל, כאשר המשפחות של הוריי נותרו במרוקו.

קשה לתאר את התנאים בארץ בשנים הראשונות. מהאנייה נלקחנו למעברת פרדס חנה וגרנו בה 3 חודשים. בחורף היה קר והאוהלים עפו ברוחות ומצאנו עצמנו חשופים תחת כיפת השמיים בגשמים ובקור. מפרדס חנה עברנו לירושלים למעברת "תלפיות", הפעם גרנו בצריף פח, בחורף היה קר ובקיץ חום אימים, כך במשך 3 שנים.

אבא התקבל לעבודה בתור נוטר (שומר), ולימים השתלב במערך משטרת המכס.

בשנת 1952 נולדה אחותי רוחמה שמתגוררת באשדוד ובשנת 1954 נולדה אחותי חנה, המתגוררת בקיבוץ נווה אור שבעמק הירדן.

כילדים קטנים לא הרגשנו את המצוקה הקשה בה חיו הוריי, שמצדם השתדלו מאד לא לתת לנו את ההרגשה כי קשה להם. החיים התקיימו על תלושים שקיבלנו מהמדינה כגון תלוש לבשר, תלוש לביצים וכדומה. כל משפחה בהתאם לגודלה. אמא עבדה כעוזרת גננת בגן דתי כך שגם אני הייתי באותו הגן, יחד עם 40 בנות. בגיל 5 וחצי, בגן חובה, אבא צירף אותי יחד עם אחי לבית הספר כך ששנינו התחלנו ללמוד בכיתה א' יחדיו, והדבר נמשך ככה עד לאחר הצבא.

בשנת 1960 הוצעה לאבא עבודה בנמל אילת כמנהל המכס, אז כל המשפחה עברה לאילת, כך שאת בית הספר היסודי עד כיתה ח' למדתי באילת. בשנת 1966 שוב הוצעה עבודה לאבא, הפעם כמנהל המכס בנמל אשדוד החדש, והמשפחה עברה פעם נוספת, לאשדוד.

יש לציין כי כל השנים אמא נשארה בבית לגדל את הילדים ושימשה כעקרת בית למופת.

בשנת 1966 התגייסתי לצבא, לחיל הים, כהמשך טבעי למסלול בו התחלתי בפנימייה בבית הספר לקציני ים במכמורת. באותה שנה גם אחי התגייס, ושירת בנח"ל.

בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים, אני שרתי על ספינה בחיל הים ואחי יעקב כלוחם בנח"ל המוצנח בסיני.  לא היו אז טלפונים ניידים, כך שהקשר עם הבית היה קשה ולעתים רחוקות, שבועות שלמים ללא תקשורת, מה שגרם לדאגה רבה בקרב ההורים.

אחי סיים את הצבא בתור קצין בדרגת רס"ן. אני סיימתי בדרגת סרן. אחיותיי גם הן שרתו בצבא. עם סיום השירות, התחלתי לעבוד בנמל אשדוד כקצין מכונות בגוררות הנמל במחלקת הים עד לפרישתי כעבור 47 שנים.

בשנת 1980 התחתנתי עם יעל, אז סטודנטית לחינוך, אשר עבדה כגננת במשך 32 שנים עד לפרישתה ממשרד החינוך. נולדו לנו 3 ילדים, כולם סיימו תואר ראשון ושני לתפארת עם ישראל.

הזוית האישית

אורי: "במהלך התיעוד, פניתי לבני המשפחה על מנת לרכז צילומים ולאמת פרטים עובדות שלא ידעתי או שלא זכרתי. התהליך היה מאוד מרגש וחיבר אותי שוב ושוב אל העבר המיוחד של ילדותנו, ועלייתנו ארצה. משפחה ענפה שלא כולה עלתה ארצה. אבי ואימי הקריבו רבות בעקבות עלייתם ארצה. אבל, הייתה הרבה ציונות ואהבת הארץ.