מאגר סיפורי מורשת

סבי נולד וגדל באוקראינה, בעיר קטנה בשם ברדיאנסק, הנמצאת על חופי הים האזוב.

כל תושבי העיר בצורה זו או אחרת, היו מחוברים לים – עבדו בנמל, דגו דגים, סתם שחו בים הנעים, או השתזפו על החול הצהבהב של החופים.

סבי, כמו רבים מבני גילו, ראשו היה מלא במחשבות הקשורות לים. הוא קרא הרבה ספרי הרפתקאות כמו "אי המטמון", "רב חובל בן החמש-עשרה", "ילדי רב החובל גרנט" ועוד, וחלם על קריירה ימית. לכן כשבעיר נפתח בית ספר ימי, הוא היה בין הנרשמים הראשונים.

במהלך תקופת החורף, בית הספר פעל רק בסופי שבוע. התלמידים למדו מהו קשר ימי, מהם דגלי איתות, חוקי דרך בים ועוד. עם תחילת האביב, עברו התלמידים לצריף הסירות, על מנת להכין את הסירות ליציאה לים. היה צריך לקלף את הצבע הישן, לבדוק ולתקן את אטימות הסירות ולשייף ולצבוע מחדש. למרות העבודה הקשה, כל העוסקים במלאכה, עבדו במלא המרץ על מנת לזרז את רגע ירידת הסירות לים.

היו שני סוגים של סירות – לארבעה אנשי צוות ומפקד הסירה, ולשישה אנשי צוות ומפקד הסירה. כל הסירות היו מצוידות במשוטים ותורן עם מפרשים. המפרש הקדמי נקרא חלוץ, והמפרש האחורי נקרא ראשי. את התאוריה, בשליטה על המפרשים למדו בחורף בכיתה, ובקיץ תרגלו בשיעורים מעשיים.

בימי הקיץ היו מתקיימות תחרויות חתירה ושיט על מפרשים. הסירות היו מסתדרות בשורה, וכשהיו מקבלים פקודה "צא", חברי הצוות היו מתחילים לחתור בכל הכוח. מפקד הסירה ישב על יד ההגה, ונתן קצב עם פקודות "חתור" "חתור". וחבר הצוות הכי חזק ישב במושב הקרוב ביותר לירכתיים, על מנת שכולם יראו אותו וייקחו ממנו דוגמא. לחתור זו לא רק עבודת ידיים. כדי שהסירה תתפוס מהירות, צריך לאמץ גם את שרירי הכתפיים והגב, ולעבוד עם כל החלק העליון של הגוף.

בתחרויות, מפרש הניצחון היה תלוי במקצועיות של מפקד הסירה, ובעבודת הצוות של שאר החברים. ברוח טובה, הסירה שטה במהירות בהטיה, ומפלס המים היה כל כך קרוב לדופן, שנראה כאילו המים עוד מעט יזרמו פנימה.  וכל הצוות ישב על הדופן הנגדית, כדי ליישר את הסירה ולמנוע התהפכות.

בימי החופש הגדול, היו תלמידי בית הספר הימי, מבלים בים משעות הבוקר המוקדמות, ועד החשכה. לפעמים, אפילו היו מצטיידים באוכל ושתייה, ויוצאים למסע של יומיים, וישנים על אי דזנדזיק. המקום הזה היה מאוד מיוחד, בעיקר כי היה אפשר לפעמים, לפגוש להקת דולפינים, שהייתה מלווה את הסירות.

ללינה במקום אוהלים, היו קוברים בחול שני זוגות משוטים, ועליהם מותחים מפרש, והנה לעיניי כולם- יש אוהל.

יום אחד נודע לימאים הצעירים, שבאחת מאוניות המשא העוגנות בנמל, גר דוב, וצוות האנייה מרשה לבקרו, אם מביאים משהו טעים כדי לפנק אותו. החברים הצטיידו בדבש וריבת חלב, קפצו לסירות, ושטו לעבר הנמל. כשהסירות התקרבו לאוניה, מהאנייה נזרק סולם חבלים, ואנשי הצוות עזרו לילדים לעלות. הדוב שמח מאוד לקבל מתנות טעימות, ואחרי שאכל, עשה מופע שלם. הדוב התגלגל על הרצפה, התחבק עם הימאים שטיפלו בו, ועמד על הרגליים האחוריות. זה היה יותר מצחיק ומעניין מכל קרקס.

עם סיום הלימודים בבית הספר הימי, דרכיהם של הימאים הצעירים התפצלו, רק שניים מהם קשרו את חייהם עם הים. למרות שגם סבא שלי לא קשר את הקריירה שלו עם הים, ואף עבר לגור בעיר אחרת, הרחק מהים הכחול, אהבתו לים נשארה בליבו עד עצם היום הזה.

האהבה הזו לים עברה לאימי, שהיא ביתו.

אימי החלה את לימודיה בבית הספר הימי – "בית הספר לקציני ים" בעכו, בהיותה בת שש עשרה. פרט  ללימודי תיכון רגילים, קדטים של קציני ים למדו מקצועות ימאות שונים, השתתפו בתחרויות חתירה ושיט מפרשים, ואפילו השתתפו בהפלגה בת עשרה ימים ליוון על יאכטת מפרש, ששימשה כאחת מספינות האימונים של הבית ספר.

אמא שלי סיימה את בית הספר לקציני ים בהצלחה, שרתה בחיל הים, והיא שומרת עד היום את כובע הקסקט שקבלה במהלך הלימודים. גם אני מדדתי את כובע הקסקט, ואולי, יום אחד גם אני אפליג אל מול הגלים לים הפתוח.

הזווית האישית

אנאבל – שמעתי בעבר מסבי את כל הסיפורים שכתבתי, אבל ההזדמנות לתעד אותם, נתנה לי את הזכות לשמוע את כל הסיפורים שוב ביחד.