מאגר סיפורי מורשת

זה היה בשנת 1967, יום פתיחת מלחמת ששת הימים. אחותי ז"ל, מזל פמיני, הייתה גננת ביפה נוף. באותו בוקר- יום שני, היא ביקשה ממני שאני אבוא איתה לגן לעזור לה. הגענו, והילדים החלו להגיע, ובסביבות 9:30 שמענו אזעקה. אחרי כמה דקות בעלה שמואל הגיע לגן והציע שייקח אותי לתחנה ואת כל הילדים נפזר לבתים שלהם. אחרי שהוריד אותי הלך לפזר את כל הילדים לבתיהם. כשחיכיתי בתחנה ראיתי טנקים ומטוסים וג'יפים והרבה חיילים הולכים לקרב.

לאחר זמן מה עבר רכב והציע טרמפ למרכז העיר למי שרוצה, אז כל מי שרצה עלה וירדנו בבניני האומה. נכנסנו לבנייני האומה וחיכינו שמה לראות מה המצב, לא היה לנו שום דרך לדעת מה קורה בחוץ אז פשוט חיכינו לטרמפ שהכריזו שיגיע בקרוב, והטרמפ הזה הוריד אותנו ברחוב יפו בירושלים.

בלכתי לבית, באבו טור, פגשתי את המורה שלי והוא שאל אותי לאן אני הולכת, אז סיפרתי לו שאני הולכת לבית- באבו טור. הוא אמר לי שהוא לא מרשה לי בשום פנים ואופן ללכת לשם כי זה מאוד מסוכן. הוא סיפר לי שהוא היה שם ויש שם מלחמה קשה- יש הרוגים, וחיילים על הרצפה, והכל שם זוועה. שאלתי אותו אז איך אני אגיע להורים שלי ואהיה איתם במקלט? אז הוא הציע לי ללכת לקרובי משפחה שקרובים לכאן. אז נזכרתי שאחי גר ברחוב אוסישקין ברחביה, אז הלכתי אליו ברגל. בדרך אני עדיין שומעת טנקים ויריות וקולות נוספים של מלחמה.

כשהגעתי אליו הביתה פרצתי בבכי. לא ידעתי למה, לא ידעתי מה זה מלחמה, כנראה שבתוך תוכי ידעתי שאחותי נהרגה. בשעה ארבע אחר הצהריים דפקו בדלת, אחי פתח. בעלה של אחותי-שמואל ואחיו ציון היו בדלת. הם דיברו עם אחי בני בלי שאני אדע ולא רצו לספר לי על מה דיברו מאחורי הדלת, כי אולי הם הרגישו שאני ממש קרובה לאחותי ולא רצו להכאיב לי ולספר לי שהיא נהרגה מרסיס של פגז שפגע לה בצוואר. היא איבדה הרבה דם למרות שניסה להציל אותה כי אף אחד לא עצר להגיש לה עזרה ולקחת אותה לבית החולים.

אחותי

מסתבר שבשיחה שלהם שהם לא הסכימו לגלות לי מה קרה הם ביקשו מאחי בני לבוא איתם לקבור אותה כי חברה קדישא לא רצתה להתערב בקבורה. לבסוף הם קברו אותו בלי חברה קדישא ועם הבגדים שאיתם הייתה לבושה.

ביום ראשון נגמרה המלחמה ורק אז גיליתי שאחותי נהרגה. כל אנשי התקשורת הגיעו, עם מצלמות, וכתבים, והיו הרבה שאלות, וכל זה עלה לאחר מכן לתקשורת.

אימא שלי שלחה את אחי הקטן לאחי בני לשאול מה קורה איתנו, האם אנחנו בסדר, האם הוא יודע משהו, האם הוא שמע משהו על האחים שלנו שבצבא, ואז הוא אמר שדינה פה והוא לוקח אותנו הביתה. כשהגענו לבית, אמי חיכתה לנו למטה וראתה שיש לאחי זקן. היא הבינה שמשהו לא בסדר אז שאלה אותו אם קרה משהו, והוא לא רצה לספר לה. הוא רצה לספר לאבא שלי, אז הוא שאל אותה איפה אבא שלי. היא אמרה לו שהוא הלך לקנות בשר.

אחי נסע לחנות של הקצב לחפש את אבי. כשמצא אותו הוא סיפר לו מה קרה – שאחותי נהרגה, ואז הם הגיעו הביתה וסיפרו לאמנו, היא התעלפה, והאווירה שלאחר מכן הייתה מאוד קשה. ישבנו שבעה ולא הפסיקו לבוא לצלם אותנו ולשאול שאלות.

הכאב הכי גדול שלי הוא שאיבדתי אחות יקרה מאוד- היא הייתה לי אחות וחברה לכל דבר.

הזוית האישית

דינה אמיד: סיפור זה מוקדש לזיכרה של אחותי היקרה, מזל פמיני ז"ל.

אני דינה