מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הקרב על לטרון

הילה עם סבא וסבתא
מודעת האבל מטעם מדינת ישראל
שלמה פלונסקי שנפל בקרב על לטרון הוא סבא רבא שלי

שמי הילה בקשיצקי. סיפורי עוסק בקרב על לטרון, במהלכו נפל בקרב אבי סבתי, שלמה פלונסקי ז"ל.

עם הכרזת המדינה וביום שאחרי, ה-14-15 במאי שנת 1948, החל הקרב על ירושלים. ירושלים נלחמה על נפשה, להיות או לחדול. המצור על העיר התהדק ובן גוריון הודיע: "בכל מחיר לירושלים". המערכה על שחרור ירושלים הנצורה הייתה המערכה החשובה ביותר במלחמת העצמאות: בלי ירושלים אין מדינה יהודית. הקרבות על ירושלים היו בין צה"ל, צבא צעיר שרק זה הוקם, לבין הלגיון הירדני שהיה כבר אז אחד הצבאות החזקים במזרח התיכון, וודאי בין המאומנים שבהם.

אחד המכשולים העיקריים בדרך לירושלים היה משטרת לטרון. משטרה זו, כמו גם תחנות משטרה בריטיות רבות אחרות, נמסרה לידי הלגיון הירדני באופן חד צדדי, לאחר שעזבו הכוחות הבריטיים את חופי הארץ וללא יידוע הכוחות הישראלים.

בחודש מאי התבצעו שני ניסיונות לכבוש את משטרת לטרון, מבצע "בן נון א'" ומבצע "בן נון ב'". כאשר נכשל מבצע "בן נון א'", הוחלט על מבצע "בן נון ב'". הקולונל דוד מרקוס מונה כמפקד המבצע, שהיה אמור להתבצע תוך יצירת מתקפה משולבת של חטיבה 7 עם כוח "הראל". ההחלטה שהתקבלה נבעה משני טעמים עיקריים: א. ירושלים הייתה במצב נואש ועל סף כניעה; ב. לתפיסת מפקדי הצבא, כוונת הלגיון הייתה לפרוץ אל השפלה ולחבור לכוח המצרי. ואם ההנחה נכונה, היה ברור כי כיבוש לטרון היה חיוני כדי להפוך את הקערה על פיה בכל גזרות הקרב.

הכוח העיקרי, כוח א', היה צריך לכבוש את המשטרה, בזרוע המערבית כלל את גדוד 73 המשוריין ושתי פלוגות רגלים מגדוד 71. כוח ב' – תפקידו היה לרתק את עמדות הלגיון באזור מנזר השתקנים. כוח ג' היה מיועד לכיבוש הכפר לטרון, עם עתודה מפלוגת גדוד 71.

הכוח נערך בחולדה, ואבי סבתי – שלמה, שהיה חבלן מהמומחים שהיו אז לכוחות צה"ל, לאור ניסיונו במלחמת העולם, צורף לכוח עם עוד שני טירונים אשר יחד עמו ובהנחייתו החלו להכין את חומרי החבלה בתוך שרוולים מתאימים. כוח ב' חדר אל חצר המנזר ותפס עמדות בסביבות הבניין הגדול. כוח ג' חדר לכפר לטרון. הכוח הצליח אמנם לכבוש רק חלק מהכפר, אך ריתק אליו את כוח האויב ומנע שיגור תגבורת לבניין המשטרה. בינתיים התקדם הטור של כוח א' בכביש ופנה לדרך רמאללה. לסקוב, ברוך ארז ומיקי סטון נשארו בטווח שאיפשר להם לראות את הכוח בעזרת משקפותיהם. בשעה 3:40 (לפנות בוקר) החלה ההתקדמות לכיוון המשטרה. חיל השריון היה מורכב באותה עת מג'יפים ועליהם תתי-מקלע, ובראשם צעד שלמה, רגלית לבדו. תפקידו היה לוודא כי הדרך נקייה ממוקשים וכי השריון יוכל לנוע ללא חשש. היה עליו להגיע לשער חצר המשטרה, לפוצץ אותו ובכך לאפשר את כניסת השריון לתוך חצר המשטרה.

בהתקרבם נתקל הכוח באש עזה מתחנת המשטרה ומעמדות הלגיון. כפי שהעיד ברוך ארז כעבור שנים, שלמה צעד במבול הכדורים השורקים כאילו אינם מכוונים לעברו. בהגיעו לשער, הניח שלמה את חומר הנפץ שהוכן יום קודם לכן ופוצץ אותו. חצר המשטרה נפרצה ותוך יריות אש להביורים נכנס כוח השריון לחצר. בשעה 4:30 לפנות בוקר הודיע לסקוב על החדירה לחצר החיצונית של המשטרה.

לאחר הפריצה למשטרה היה אמור להגיע חיל הרגלים ולהשתלט על החצר ועל המשטרה. אך למרות ההבטחות ש"יהיה בסדר", לא הגיע הכוח הרגלי שהובטח. "אז אמרו", כך הסביר ברוך לאחר שנים, שכישלון זה קרה בגלל חיל הרגלים שלא הגיע. כל אלה שהגיעו ופרצו את השער, וכוח השריון שנכנס, נטבחו. עמם הייתה גם הדסה למפל הקשרית (שסיפורים רבים נכתבו עליה ובירושלים קיים רחוב על שמה), שקראה לעזרה בקשר שוב ושוב וסיפרה שהם עולים כבר באש ושאלה היכן הכוח שהובטח. חיים לסקוב וברוך ארז, סגנו, שמיהרו על הג'יפ שהיה ברשותם לנסות להציל את האחרונים שעדיין לא נכנסו, הצליחו להציל אך מעטים. על פי עדותו של לסקוב חדרו החבלנים (שלמה וחבריו) דרך הפרצה שנוצרה בקיר בעקבות הפיצוץ אל תוך החצר, ושם התחולל קרב פנים אל פנים אכזרי, שבו השתמשו שני הצדדים בתת-מקלע, ברימונים ובסכינים. בקרב גברו כוחות האויב שמספרם היה גבוה בהרבה משל הכוח הפורץ. כל החבלנים נהרגו.

מימין: מודעת האבל מטעם מדינת ישראל, משמאל: הילה עם סבא וסבתא

תמונה 1

לסקוב דרש להחיש תגבורת של חיל הרגלים כמסוכם. החיילים הוסעו באוטובוסים ולרוע המזל עצרו האוטובוסים קרוב לערימת המוקשים שנשלפו קודם לכן כדי לפתוח את הדרך לשריון. אחד החיילים דרך על מוקש, פרצה בהלה והאנשים נפוצו לכל עבר. לסקוב שלח את הסמג"ד ברוך ארז לעבר התגבורת. ברוך חזר והודיע כי לא מצא איש וכי הבחין רק באוטובוסים המתרחקים לעבר חולדה. בשעה 6:00 בבוקר החלה הנסיגה. לטרון לא נכבשה, מה שצוין אחר כך בתולדות מלחמת העצמאות כ"הפשלה הגדולה".

קרב זה על משטרת לטרון היה הרביעי והאחרון לכיבוש לטרון במלחמת העצמאות. לטרון נותרה תחת השלטון הירדני עד מלחמת ששת הימים בשנת 1967, 19 שנה מאוחר יותר. סיכומו של סטון (מיקי מרכוס) לפעולה: "הייתי נוכח בשדה הקרב. חיל השריון מצוין, חיל הרגלים חלש מאוד. שתי פלוגות קרב היו יכולות לכבוש את לטרון".

מאוחר יותר הגיעו חיים לסקוב וסגנו ברוך ארז לדווח ולהמליץ על הלוחמים לבן גוריון, בטענה כי, "ללוחמים אלה מגיע צל"ש, הם הלכו כנגד כל הסיכויים, בתופת של אש, חירפו נפשם רק כדי למלא את השליחות". תשובתו של בן גוריון, לפי עדותו של ברוך ארז שנים אחר כך, הייתה: "אין מעניקים צל"שים למתים" ובזאת נחתם העניין.

בסופו של דבר ניצלה ירושלים, הודות לדרך בורמה שנפרצה לאחר קרב זה.

כשבועיים לפני לידת סבתי, בתחילת דצמבר בשנת 1948, הגיעה הידיעה הקשה על נפילתו של שלמה בקרב על לטרון, שאירע כחצי שנה קודם לכן.

קברו של הסבא רבא שלי בהר הרצל בירושלים בקבר אחים של כל ההרוגים מאותו הקרב

תמונה 2

מעט לאחר סיום האבל וכשבועיים לאחר שהגיעה ההודעה, נולדה סבתי ונקראה על שמו, שלומית.

שמו של שלמה מונצח במספר מקומות כמו: הקיר בלטרון, הקיר לזכר נופלי חיל ההנדסה בחולדה והכי היינו מופתעות, סבתי ואני, לגלותו בקיר הנמצא במנהרות הכותל בירושלים עם עוד 1500 לוחמים שנהרגו בקרבות השונים כדי שירושלים תהיה של עם ישראל.

תמונה 3

עמוד ויזכור של סבא רבא שלי, שלמה פלונסקי ז"ל

תמונה 4

הזוית האישית

הילה: נהנתי מאוד מהמפגשים עם סבא וסבתא בבית הספר, התקרבתי לסבתא והיה לנו כיף יחד.

מילון

חי"ר
חיל רגלים

בריגדה
הבריגדה היהודית (בקיצור "הבריגדה") הייתה חטיבה בצבא הבריטי שהורכבה כולה מיהודים, בעיקר מקרב אנשי היישוב מארץ ישראל, כחלק מהתנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”כל אלה שהגיעו ופרצו את השער כולל כוח השריון שנכנס, נטבחו“

הקשר הרב דורי