מאגר סיפורי מורשת

שמי לבנה אלימלך, סבתא של אליה שר. הוריי ואחותי, שהייתה בת 8 חודשים, עלו לארץ מבולגריה בסוף 1948, התמקמו ביפו ליד חברים ומשפחה. כעבור שנתיים וחצי (בערך), נולדתי בבית חולים הדסה בתל אביב, "צברית" כפי שכונו אז ילדי הארץ.

ישראל הייתה אז בת 3. ילדותי עברה עלי בשמחה ובאושר בתוך משפחה מאוד אוהבת, תומכת ומפרגנת. המצב הכלכלי היה פחות מבסדר בדומה לרוב האוכלוסייה, החינוך היה בראש מעיינם של הוריי.

לא היו אז מקררים, פשוט קנו גוש קרח והכניסו לתוך כעין מקרר, לא היו תנורים, לא היו כיריים, לא היו דודי חשמל, מכונת כביסה, יבשן, מדיח כלים, מיקרו, מזגנים לא היה אז טלפונים (גם לא בבתים), טלוויזיה, מחשבים. גרתי בשכונה מאוד קרובה לים כ- 5 דק' הליכה, ליד גינת טולוז 3 דק' הליכה, ליד בית הספר בו למדתי "דב הוז" כחמש דק' הליכה ובית קולנוע "גל רון".

היינו חוזרים מבית הספר אוכלים מכינים שיעורים ויוצאים לשכונה לשחק. שיחקנו בקפיצה בחבל, קלס, מחבואים, תופסת, דג מלוח, גוגואים, חמש אבנים, גולות, ים יבשה, שלום אדוני המלך, משחקי כדור, סבתא סורגת ועוד משחקים שונים. הייתי בתנועת נוער "השומר הצעיר" בו היו לנו פעילויות מעניינות ויצאנו למחנות בחופש. גרנו בבית קטן עם חצר. סבא שלי גר איתנו, סבא ישן בחדר שינה לא גדול, ההורים ישנו בסלון ואחותי ואני במטבח שהיה יחסית גדול, הייתה בו מיטה נפתחת. השירותים והמקלחת היו בחצר. עם כל זאת, הייתה לי ילדות מופלאה עם המון שמחה, משפחה אוהבת והמון חברים.

הכרתי את שלמה בגיל 16. אחרי שהשתחררתי מצה"ל התחתנו.

גרנו בבת ים, אני עבדתי בבנק ושלמה בהקמת במות בידור. הבן הראשון, רפי, נולד כשהייתי בת 22, אחרי 4 שנים, נולדה מירב, אמא של אליה. לשלמה ולי הייתה תחושה לא טובה בגידול הילדים, עובדים המון שעות ולא מתאפשר לנו להיות מספיק זמן עם הילדים.

משפחה אוהבת והמון חברים. אחרי המון מחשבה החלטנו לעבור לגור בקיבוץ שדה יואב. מירב בת 3 חודשים. בסך הכל זו היתה החלטה נבונה באותה תקופה. כעבור 10, שנים חזרנו לעיר שכרנו דירה בהרצלייה שם גרה אחותי ורוב החברים שלנו. ההתאקלמות בעיר הייתה די קשה אחרי 10 שנים הרבה דברים השתנו.

שלמה ניסה את מזלו בכמה מקומות עבודה שלא התאימו לו. אני עבדתי בשתי משרות כולל שישי שבת בחברה של מאגרי מידע וקוסמטיקה. סדר היום שלי היה לקום ב4 וחצי לסדר את הבית, לבשל, לקפל כביסה, לקפוץ לסופר לקנות לחמניות טריות, להתכונן לעבודה ולהעיר את הילדים. החיים היו די קשים ומתסכלים חשבנו שאולי כדי לחזור לקיבוץ. אבל איך נרגיש??? שלא הצלחנו? שלא התאמצנו מספיק? שלא נתנו לעצמנו מספיק זמן להתאקלם? החלתנו לתת עוד זמן לפני שחוזרים.

"מאגרי מידע", המקום שעבדתי בו נסגר, שם הכרתי את משה פישר שהיה אחד מהשותפים בחברת "מאגרי מידע". משה הציע לי שנפתח איזו שהיא חברה ביחד. ניסינו מספר תחומים שלא צלחו אז החלתנו להתמקד בכח אדם. אחרי המון מחשבה וסקר היגענו למסקנה שכדאי לחפש נישה {תחום מצומצם} שקשה להשיג עובדים לדוגמא: מאפיות משחטות אולמי אירועים בעיקר עסקים שעובדים בלילות. שכרנו משרד בדרום תל אביב כי שם היה זול פתחנו חברה, בדצמבר 1988 וקראנו לחברה ל.מ. עולם של כח אדם (ל לבנה מ משה).

התחלנו במרץ עם המון שעות עבודה ביום ובלילה לשכנע לקוחות שאנחנו נביא להם את העובדים (זה נקרא קידום מכירות). את העובדים הסענו מביתם למקום העבודה וזה נתן לנו את האפשרות להשיג עובדים ממקומות רחוקים יותר בזכות ההסעות.

הלקוח הראשון היה מדחסי אוהליאב מעובד אחד הגענו ל- 25 עובדים וכך גם במאפיית אלומות בחולון מ- 4 עובדים ל- 40 ועוד מאפיות וגני אירועים. משה (במקצועו מנהל חשבונות) ואני עבדנו בכל העבודות המשרדיות: הנהלת חשבונות, ענינו לטלפונים, פגישות, לחשב את משכורות העובדים (לפני שלושים שנה תוכנות המחשב היו הרבה פחות משוכללות), לנקות את המשרד וכדומה, בלילות להסיע עובדים למקום עבודתם, לעבור בין מקומות העבודה ולוודא שהכל בסדר.

עם עבודה קשה של יום ולילה צלחה דרכינו והרעיון שלנו הסתבר כנכון. קנינו רכבים להסעת העובדים והנהגים שהיו עובדי ל.מ. שימשו גם כמנהלי עבודה. במשך השנים פתחנו עוד סניפים ועברנו לתחומים נוספים. מיום הקמת החברה הצבנו סטנדרטים גבוהים בכל הקשור לרמת השירות, הצבנו מנהל לכל לקוח הלומד ומכיר את דרכי הארגון ומהווה כתובת לצרכיו המשתנים תוך בקרה ושיפור איכות השירות.

לחברה 27 סניפים בפריסה ארצית, אחת מחמש החברות הגדולות בענף, 10,000 מועסקים במגוון רחב של מקצועות. החברה הוקמה בשנת 1988 ועד מהרה הפכה לחברה מובילה בתחום משאבי אנוש.

ההצלחה הכי גדולה שלי היא –  ה מ ש פ ח ה.

הזוית האישית

אליה: הייתה לי דוגמה נהדרת להבין את המשפט: "אין דבר העומד בפני הרצון".

סבתא לבנה: בשיחות שלי עם אליה הייתה לי הזדמנות ללמוד על דור הילדים של היום. ניסינו יחד לנתח האם לילדים של היום או הילדים של תקופתי טוב יותר. לא הייתה מסקנה חד משמעית.