מאגר סיפורי מורשת

העלייה של סבי  

שמי הוא סעדי(אושרי) אספר את סיפור חיי. נולדתי בבגדד (עיראק) 1.12.1950 בהיותי בן חודשיים וחצי עליתי ארצה עם שני הוריי ושני אחיי. בעלייה למטוס החרימה המשטרה את כל חפצינו כמו: בגדים ובובה שהייתה בידה של אחותי הגדולה שגילה היה שמונה ואת התמונה של סבי שהיה לבוש כשייח, גם את הטליסמה, לקחו בכח.

הטליסמה

הטליסמה היה קמע קדוש ועליו כתובים דברי קודש מהתנ"ך. היהודים בעיראק האמינו בסגולות הריפוי של הטליסמה והעבירו את הטליסמה לידי החולים או כל הגשמת משאלה אחרת.. אימי תבעה בתוקף לקחת איתה לארץ ישראל את הטליסמה וקראה בקול "אוחרוס" לשוטר (כלומר תשתוק) והחזיקה את הטליסמה כאוצר בלום וגם את התמונה של אביה. בסופו של דבר השוטר הסכים להחזיר לאמי את הטליסמה ואת התמונה.

עלינו ארצה דרך שער העלייה בחיפה לאחר קליטה, בדיקות רפאיות וחיסונים העבירו אותנו למאהל שבו היו אוהלים רבים בתוך האוהל היו לנו ארבע מיטות עם ארבעה מזרוני קש ופתילייה לבישול ולמאור. בקשיי מזג האוויר חורף גשמים עזים, הצפות ובחום הקיץ, עקרבים ונחשים וחום גדול. גרנו באוהלים כשנתיים לאחר מכן, עברנו למעברת צריפים באור יהודה (שנקראה על פי אזורים שננטשו ע"י הערבים -סקיה א', סקיה ב, וכפר ענא) אני ומשפחתי גרנו בסקיה ב' עד שנת 1960 ועברנו לשיכון עולים  באור יהודה קרוב לשיכונה של רחל. כאשר יהודית אחותי הצעירה ביותר נולדה היינו יחד שמונה אחים. למדתי בבית הספר אורים שבאור יהודה.                       

העלייה של סבתי : 

שמי הוא רחל נולדתי בטורקיה בעיר הבירה איסטנבול בתאריך ה-29.12.1948. בביתי דיברו רק את השפה הטורקית.

רחל והוריה באיסטנבול

בבית באיסטנבול היו שלוש קומות גרנו שם כמו "מלכים". הבית היה מרווח ומרוהט לא היה חסר לנו דבר ולכן אבי לא רצה לעלות לארץ כי היה לנו טוב שם.    כשירדו שלגים לא יכולנו לפתוח את הדלת וכשפתחתי את דלת המרפסת כמות גדולה של שלג גלשה לתוך הבית כי רציתי לשחק ואני זוכרת עד היום כי אימי כעסה על כמות השלג שהכנסתי הביתה.

עליתי לארץ בשנת-1956 בגיל שמונה בערך. בזמן מלחמת סיני עם שני הוריי ואחי הבכור באונייה שהייתה עמוסה לעייפה בעולים לארץ. היטלטלנו בספינה במשך שלושה ימים עד להגיענו לנמל חיפה.. לא ידענו לאן לפנות ודודתי שעלתה לפנינו אירחה אותנו בביתה שביהוד. לאחר מכן הסוכנות ניסתה להפנות אותנו למעברת באר שבע, דודתי סירבה בתוקף ורצתה שנהיה קרובים לביתה לבסוף קיבלנו צריף במעברת כפר ענא (באור יהודה).

הגענו במצב של מלחמה -מלחמת סיני, בנוסף להתאקלמות שלנו כמשפחה שזה עתה הגיעה. היה איסור להדליק אורות וכל הארץ הייתה חשוכה. כדי שהאויב לא יגלה אותנו. מפאת האנדרלמוסיה ששררה מהמלחמה לא הייתה לנו הכוונה מקצועית.

עד כיתה ד' למדתי בבית הספר שיבת ציון.

בשנת 1960 קיבלנו שיכון מעמידר, יחד עם קבלת השיכון עברתי לבית הספר הקרוב ביותר לרחל שנגדל נתחתן היא אמרה לי "אני עוד לא יודעת"… אני כן ידעתי!הסביבה לא כל כך התלהבה, מנהל בית הספר קרא לי לחדרו. יום שלם השאיר אותי שם. בשיחה שניהל איתי גער בי שהיא יכולה להיות אמא שלי, כן רחל היתה גדולה ממני בשנתיים ונראתה גדולה אפילו יותר. המנהל איים עלי וביקש שנפסיק את הדיבורים האלה על אהבה. האהבה שלנו הייתה חזקה יותר. גדלנו בתור זוג נאהבים כשהיינו בני שבע עשרה אמה של רחל הציבה אולטימטום או שנתחתן לפני גיוסי לצבא או שהם חוזרים לטורקיה. נבהלתי, ובגיל שבע עשרה וחצי התחתנו בבית הכנסת אוהל מועד שבתל אביב, גרנו בשיכון זוגות צעירים באור יהודה.

סעדי ורחל ביום חתונתם

בשנת 91 מכרנו ובנינו את בייתנו בבית אריה יישוב קהילתי שבו אנו מתגוררים עד היום בני הבכור מיכה נולד בזמן שירותי הצבאי. לאחר מכן נולדו מיכל, לילך ונעמה.

כיום יש לנו עשרה נכדים: מתן, אור, איה, אלמוג, נויה, יהב, עמית, אופיר, הילה ואיתי.

כיום מתן משרת בצבא ועובר קורס קצינים כלוחם גבעתי,. אור נשואה באושר מספר חודשים, איה לומדת בתיכון בכיתה י"ב לפני גיוס, אלמוג ונויה לומדים בחטיבת ביניים בכיתה ז', יהב, עמית, אופיר והילה לומדים ביסודי. ואיתי הקטן בגן טרום חובה. נכדים למופת !

הזוית האישית

רחל וסעדי: היה לנו מאוד כיף לשבת ולעבוד עם נכדתינו יהב (כשמה כן היא). להיזכר בילדותינו ולהעביר ולספר לנכדים. אנו חושבים שהתכנית חשובה מאוד כדי שלא ישכחו את סיפורינו ואת המורשת. המורה המובילה אתי היה כייף לעבוד במחיצתה תודה לך היה מאוד נעים.

יהב: היה לי מאוד כיף לעבוד עם סבתי ועם סבי למרות שאת רוב הדברים ידעתי כי אני שואלת כל הזמן שאלות על עברם אך תמיד טוב לדעת להיות ביחד ולגלות דברים חדשים.