מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הקיבוץ ואני

אבא ואני
קיבוץ ראש הנקרה 1966
כך היו הדברים
כשהייתי בן 14 פניתי אל הורי וביקשתי לעבור מבת-ים, שם גרנו, לגור ולחיות בקיבוץ.
הורי לא היו בטוחים בקשר לרצון – הלא שיגרתי – שלי, ואבא אמר לי: "ישראל, תישן על זה לילה ונדבר מחר". למחרת אמרתי שאני, אומנם, רוצה לעבור לקיבוץ. כדי לשכנע את הורי הפגשתי אותם עם המדריכה שלי ב"נוער העובד והלומד" והיא עשתה בשבילי את השכנוע הסופי.
וכך מצאתי את עצמי בקיבוץ ראש הנקרה
הנוהג היה שילדי החוץ שהגיעו לחיות בראש הנקרה אומצו על ידי משפחה בקיבוץ. אני קיבלתיאומצתי על ידי משפחת יעקבי. היעקבים (אסתר, שמעון, איתן, צור וזהר) קיבלו אותי כבן משפחה אובד ומיד הרגשתי שם בבית. היעקבים ליוו אותי, ועדיין מלווים אותי עד היום. אסתר ושמעון הם סבתא וסבא של עידו לכל דבר וענין.
קבוצת ילדי החוץ חוברה עם בני הקיבוץ, של אותו הגיל, ונוצרה קבוצה אחת עם צוות מלווה מן הקיבוץ (שמה של הקבוצה – כיתת ארז). ימי הנערות עברו עלינו, לצד הלימודים בביה"ס הזה, "סולם צור", במגוון פעילויות אחרות: חוג ימאותשייט, עזרה בענפי המשק השונים (היה נהוג שכל כיתה עבדה יום בשבוע בענפי המשק), טיולים, מחנות,
הפלגות לאורך חופי הארץ,הפלגות לארצות שכנות ופעולות של "הנוער העובד והלומד".
תמונה 1
לאחר סיום הלימודים בבית הספר פנינו לשרת בצבא וכל אחד השתבץ ביחידה שהתאימה לו. חלק מילדי החוץ, ובהם אני, הצטרפנו לגרעין נח"ל שהתארגן באותו מועד.
השרות הצבאי (3 שנים) היה לא קל, מורכב ומאתגר. במהלך השירות עברנו הכשרות שונות, כולל קורס צניחה, שהפכו אותנו ללוחמים מן השורה.
לקראת סיום השירות הצבאי קיבלתי מכתב מחברת הספנות "אניות תרשיש" (חברת ספנות השייכת לתנועה הקיבוצית) שמציע לי מקום עבודה בחברה. אחרי התלבטות קצרה נעניתי להצעה והתחלתי לעבוד על האנייה כצוער לקצונה (חניך בקורס קצינים) במחלקת סיפון. החוויה הימית שלי כללה מפגשים עם אנשים שונים, מקומות קסומים ותרבויות מעניינות שהעשירו והרחיבו את דעתי. בתום שנה לעבודתי כימאי התבקשתי, על ידי הקיבוץ, לחזור לעבודה במשק. חזרתי לקיבוץ והשתלבתי בעבודה ברפת.
עבודתי ברפת הייתה, בעיקרה, אחריות על האבסת העדר וגידול שחת להאבסה. מידי פעם עזרתי בחליבת הפרות במכון החליבה.
בד בבד עם עבודתי ברפת התבקשתי להדריך וללוות גרעין נח"ל שהתארגן לקראת השירות הצבאי.
את גרעין הנח"ל הדרכתי במשך שלוש שנים. במהלך שלושת השנים האלה חווינו יחד פרקים שונים של המסלול הצבאי. הרגשת הסיפוק הייתה גדולה. הרגשתי שאני עוזר, לחניכים שלי, לעצב את אישיותם ולחבב עליהם את חיי הקיבוץ. לשמחתי חלקם מצאו את מקומם אתנו והקימו בראש הנקרה בית ומשפחה.
בשנת 1979 קיבלתי פנייה מהתנועה הקיבוצית לעזור בהקמת קיבוץ חדש באזור צפון ים המלח קיבוץ אלמוג . ואכן, נעניתי לאתגר ו"ביליתי" את השנה וחצי הבאות בעשייה מאומצת, יחד עם עוד שישה חברים נוספים, בבניית קיבוץ מן היסוד.
תמונה 2
מתישהו בשנת 1980 יצאתי לשנת חופש מן הקיבוץ. יצאתי לעבוד ולחיות בחוות בקר במדינת מונטנה שבארה"ב. ח-ו-ו-י-ה! פגשתי אנשים מאד מיוחדים, במידה מסוימת די מנותקים מן העולם, ויחד עם זאת חמים וידידותיים מאד. נחשפתי לצורת חיים שונה עם מגוון עבודות שלא הכרתי ומזג אוויר קר מאד (עד 30 מעלות מתחת לאפס).
אחרי חווית החיים במונטנה, חזרתי לקיבוץ ועברתי לעבוד בפרדס. במקביל הדרכתי גרעין נח"ל נוסף.
ב 1988 יצאתי לטיול מסביב לעולם. מסלול הטיול היה אוסטרליה ,ניו זילנד, איי פיג'י, אלסקה, ביקור אצל החברים במונטנה וחזרה הביתה.
לאחר חזרתי הביתה עברתי לעבוד באתר התיירות שלנו – מצפה ראש הנקרה. עבודה זאת חשפה אותי למפגשים רבים מאד עם אנשיםתיירים ממקומות שונים בעולם. מאד נהניתי שם.
ב-1993 יצאתי ללמוד (בשביל הנפש) את השפה הערבית וההיסטוריה של האסלאם במדרשת "גבעת חביבה" שליד חדרה.
ב-1994 יצאתי ללמוד במכון ווינגייט הדרכתאימון טניס. עם סיום הלימודים התחלתי לאמן טניס ואני עוסק בזה עד היום.
ב-1995 קראתי מודעה בעיתון של התנועה הקיבוצית שמחפשים אנשים שיצאו לשליחות מטעם הסוכנות היהודית ומשרד החוץ במדינות ברית המועצות לשעבר. נעניתי למודעה ולאחר קורס הכשרה, שהתקיים בירושלים, יצאתי לשליחות בדנייפרופטרובסק שבאוקראינה. עיקרה של השליחות היה לחשוף את מדינת ישראל והיהדות בפני יהדות אוקראינה. נפלה בידי הזכות להיות חלק מהפנים של מדינת ישראל ולעזור לעלות עולים חדשים לארץ.
ב-1999 פגשתי את אמא של עידו, ובשנת 2000 הוא נולד. עידו הוא משוש חיי. זאת זכות גדולה להיות האבא שלו.

מילון

צוער לקצונה
חניך בקורס קצינים

בד בבד
במקביל, באותה העת

מליאה
אסיפה של כלל הציבור

ציטוטים

”תישן על זה לילה ונדבר מחר“

הקשר הרב דורי