מאגר סיפורי מורשת

שמי אורי בצלאל, נולדתי באוקראינה בכפר ימפול באזור תרנומפול למשפחה יהודית. אבא היה ראש הכפר, הוא עשה עבירה כשהשאיר אוכל לאנשים. כדי שלא ייכנס לכלא ברח עם המשפחה לסיביר לפני המלחמה. כשהתחילה המלחמה לקחו את אבא לבית חרושת ואימא נשארה לבד ונהרגה בתאונה. אבא קיבל חופש כדי להתחתן. הוא התחתן עם אישה אחרת כדי שאני אגור איתה. אחרי השירות בצבא אבא חזר הביתה, אח שלי חזר מהצבא ולקח אותי מקזחסטן לרוסיה. גרתי עם אחי ושם גדלתי. גמרתי לימודים עד כיתה ז' ו כך נכנסתי לבית ספר לסיעוד לשלוש שנים. אחרי שגמרתי את הלימודים הלכתי לשרת בצבא שלוש שנים. חזרתי אחרי השירות הצבאי אל אבא באוקראינה ושם התחתנתי עם אהובה.

אורח חיים יהודי במדינה עוינת

נולדתי באוקראינה בשנת 1936. את הילדות ואת מלחמת העולם השנייה עברתי בסיביר, לאחר מכן אחרי המלחמה למדתי בתיכון רפואה, התגייסתי לצבא ושירתי במקצוע הרפואה. אחרי הצבא חזרתי לאוקראינה ושם פגשתי את אהובה אשתי. התחתנו בשנת 1959 וניסינו לבנות בית יהודי שומר מצוות במדינה אנטישמית. השלטונות לא ראו בעין טובה אורח חיים יהודי.

באוקראינה היינו דתיים, שמרנו מצוות והלכנו לבית הכנסת. בגלל ששמרתי שבת פיטרו אותי מעבודות, גם אשתי פוטרה מהעבודה. גרנו עם שתי סבתות ובן אחד. נשארנו בלי פרנסה. אשתי הייתה דתיה ולא פחדה שלא יהיה לנו כסף.

עברו ככה כמה חודשים, ואז מישהו הגיע לבית שלנו ואמר שישנה קבוצה שרוצה לעלות לארץ ישראל. קיבלנו כתובת של רב שאומר שצריך לעלות כבר לישראל, אז נסענו אליו. הוא אמר שאם תרצו נרצה לנסוע לארץ ישראל, עלינו להצטרף אליהם לקבוצה. עברנו כל המשפחה לרוסיה ושם נאבקנו בשלטונות הסובייטים כקבוצה יהודית שומרת מצוות. בגלל שמירת השבת הלכנו לעבוד בכריתת יערות. בעקבות המאבק למען העלייה לישראל, הייתי אסיר ציון שנה אחת בכלא. מנהיג הקבוצה – הרב דויד בצלאל – ישב בכלא חמש שנים.

בשנת 1972 עלינו לישראל לעיר טבריה. עם שישה ילדים בטבריה עבדתי בבית חולים פוריה כאח מוסמך עד שיצאתי לפנסיה. אשתי עבדה כמנהלת חשבונות. בישראל נולד לנו הבן השביעי.

הזוית האישית

עדן: היה לי כיף ונהנתי לעבוד עם סבא שלי.

אורי: היה לי כיף לעבוד עם עדן, התחברנו מאוד.