מאגר סיפורי מורשת

שמי לאה פילוסוף, בילדותי קראו לי לאה שוטה.

נולדתי בשנת 1955 בעיר כפר ענה (אור יהודה של היום). נולדתי כילדה חמישית מבין כל האחים שלי, הילדה הכי קטנה בבית. אמא שלי עבדה במשק בית כדי לפרנס את כל משפחתי, ולכן היא עבדה עד הרגע שבוא נולדתי.

גם הלידה שלי היא סיפור בפני עצמו…

אמא שלי העדיפה ללדת אותי בחצר הצריף, למרות שבאותה תקופה היה את בית החולים "תל השומר". היא פחדה ללדת אותי בבית החולים, והיא סמכה יותר על המיילדת השכונתית משום שהכירה אותה בתור מיילדת טובה.

למען האמת ללדת בחצר זה לקחת סיכון לגבי הישרדות האמא והתינוק, למרות שאימי ילדה את כל האחים שלי בחצר ושלוש מאחיותיי נפטרו מיד אחרי הלידה היא עדיין העדיפה ללדת גם אותי בחצר.

אני רוצה גם לשתף אתכם בהוויה שהייתה בבית אימי המורחבת… בתקופה ההיא ללדת בנות לא נחשב דבר משמעותי ומוצלח משום שבנות לא היו רצויות כמו בנים, שעזרו לפרנסת הבית.

כמו כן, אני רוצה לספר לכם על דמות דומיננטית בסיפור שלי והיא אחותי הבכורה אביבה, שהיא למעשה גידלה אותי כמו אמא, משום שאימי הייתה חייבת לעבוד כדי להמשיך לפרנס את משפחתנו. אחותי לא הלכה לבית הספר, משום שהייתה צריכה לשמור עלי ולטפל בי מהבוקר ועד הערב. למעשה, אחותי הפסידה את ילדותה למעני ואני מאוד אהבתי להיות בחברתה מכיוון שתמיד לקחה אותי איתה לכל מקום אליו הלכה.

כבר בגיל שש הפכתי להיות עצמאית, הלכתי לגן  לבד, וכמו כן, הייתי המון אצל השכנים שמדי פעם דאגו לי לאוכל.

בשכונה שבה גדלתי הבתים היו צריפי עץ ולכן בקיץ מדי פעם חלק מהצריפים היו נשרפים על תכולתם.

בערך בגיל שבע, באחד מימי החורף הקשים, חזרתי מביה"ס וראיתי כבר מרחוק שעץ הדומים, שגדל בחצרנו, נפל על הצריף וחצה אותו לשניים. למעשה בגין נפילתו של העץ ניזוק הבית וכל תכולתו. בתקופה ההיא לא הייתה תקשורת ולכן נאלצתי לחכות עד בואם של כל בני ביתי.

כאשר כולם הגיעו, דנו בנושא מה לעשות, ואז החלטנו להזמין את הרווחה של העירייה של כפר ענה, כדי למצוא פתרון במיידי. ברווחה החליטו שנפנה את הצריף לזמן מה, כדי לתקן את הנזק, לכן נאלצנו להתפצל ולגור זמנית אצל השכנים המדהימים שגרו סמוך אלינו ודאגו לכל מחסורינו, (שינה ואוכל).

לאחר שבועיים חזרנו לצריף המשופץ והמשכנו לגור בו לעוד שנתיים נוספות. בתום השנתיים, עברנו לדירה שהעירייה ומשרד עמידר נתנו לנו ללא שום תשלום.

הורי גרו בבית שקיבלו מעמידר עד יום מותם. כשהתחתנתי עם יהודה, עזבתי את אור יהודה ועברתי לגור בראשון לציון. לי וליהודה יש שלושה ילדים: שלי, ישראל ורותם וכבר חמישה נכדים, שיהיו בריאים!

הזוית האישית

לאה: הפרויקט העניק לי חוויה מאד עוצמתית, הרגשתי את הקרבה שנוצרה ביני לבין שליו נכדתי. נהניתי לשתף אותה בכל החוויות של ילדותי והרגשתי שהיא חוזרת איתי לעבר ואנו עוברות את החוויות שוב יחדיו. ראיתי את ההתרגשות של שליו כשסיפרתי על תקופות פחות נעימות שעברתי כילדה קטנה. הפרויקט גרם לי להיות פתוחה יותר לשליו ולספר לה כל שעולה על ליבי, ללא חשש. הבנתי ששליו מאד בוגרת, כיפית ומשתפת בחוויות היום יום שלה גם.

שליו: התהליך שעברתי עם סבתא בקשר הרב דורי היה מאד מעניין ומרגש. נהניתי מהמפגשים המשותפים והתעניינתי מאד בסיפור ילדותה. אשמח לעשות זאת שוב.