מאגר סיפורי מורשת

שמי מאיר עמית, נולדתי בשנת 1933 בחיפה ובגיל 7 עברה המשפחה לירושלים. בירושלים גרתי עד שנת 1949, כי המשפחה ביקשה שנחזור לחיפה. אבי יוסף נולד בטבריה ואמי נולדה בחיפה. אנחנו משפחה בת חמש נפשות כולל שני אחים ואחות אחת.

השתתפתי בתכנית הקשר הרב דורי בשנה שעברה (תשע"ח) ושם סיפרתי על ילדותי וחוויותיי כנער שנולד בתקופת כיבוש הבריטים.

בחודש פברואר 1951 גויסתי לשירות הסדיר בצה"ל. הועברתי למחנה צבאי לאימון טירונים ובאמצע האימונים ריכזו את כולנו בצריף כדי לשמוע הרצאה על הצנחנים שמקימים בארץ. המרצה דאז היה סרן טוביה מרסל, מהמפקדים הראשונים של הצנחנים ומקימי פלוגה א' הראשונה, שבקושי היו בה שתי מחלקות של חיילים.

ההרצאה הייתה על יחידה מיוחדת לוחמת – הצנחנים – והצניחות מעבר לקווי האויב. הוסבר לנו שליחידה יכולים להתקדם חיילים בעלי כושר וחוזק וזאת בהתנדבותו האישית של כל חייל וחייל כי ליחידות מובחרות מתגייסים רק מתנדבים.

בהרצאה הוא סיפר עוד על הצניחות בקפיצה ישר לתוך השמיים, על החוויה בקפיצה, הדאייה באוויר עד שהצנחן מגיע ארצה ואז ההסתערות המידית לקראת האויב. בסיום דבריו ביקש מאתנו, מכל מי שרוצה להתנדב ליחידת הצנחנים שיקום ויעשה צעד קדימה. אני בלי היסוס קמתי ועשיתי את הצעד קדימה, יחד איתי הצטרפו עוד 3 מתנדבים ובסך הכול היינו רק ארבעה מתנדבים מתוך כ-50 חיילים. ארבעתנו צורפנו מיד לגדוד מוצנח 890. בגדוד זה היו 80-90 צנחנים, כולל גם את אנשי הסגל והשירותים.

"ארבעת המוסקטרים"

ארבעת המוסקטרים – כך קראו לנו בהגיענו לפלוגה א' בצנחנים. בקורס התאמנו בתרגילים של יציאה תוך קפיצה ממטוס, התנהגות באוויר, הכוונת המצנח ואיך לנחות על האדמה תוך גלגול, אומגות ועוד.

בסיום האימון הגיע היום המאושר ביותר בחיי – הצניחה הראשונה בחיי. כל אנשי הקורס הוסענו לשדה התעופה, עלינו על המטוס והמראנו ליעד שנקבע לצניחה. שירה אדירה פרצה והסתירה את הפחד, אין צנחן שלא עבר את החשש והפחד לפני הצניחה הראשונה שלו, למרות שידענו שאין סכנה ממשית בצניחה. עם קבלת הפקודה להיכון לצניחה התקדמתי לעבר הדלת הפתוחה של המטוס כאשר ידיי לופתות את פתח הדלת, במבט למטה מהדלת אני רואה את הכבישים והבתים הקטנטנים וזה מראה מרהיב ביופיו ומאידך הפחד מפני הבלתי נודע מפעם בליבי. מיד נשמעה פקודה "קפוץ" ומיד זינקתי אל החלל. תוך כ-3 שניות המצנח נפתח ונפרש מעליי ואני מרחף כמו נשר בשמיים, כל העולם כולו מתחתיי. העולם מרהיב בעוצמתו ואני דואה ומרחף בשמיים הפתוחים, מאושר.

זה היה הרגע הגדול ביותר בחיי והמאושר בחיי שקשה לי לתאר במילים.

בהמשך הקורס ביצענו עוד ארבעה צניחות (מתוכן אחת צניחת לילה). בסיום הקורס נערך לנו מסדר קבלת אות הצנחן – סמל מצנח מבד שענדו לנו על החזה. תג זה הוא תג שקיבלו רק הוותיקים ביותר, הראשונים בצנחנים וזאת רק לאחר סיום 5 צניחות בקורס. עם סיום הקורס צורפתי לפלוגת הצנחנים, פלוגה א', מחלקה שלוש. עם אימונים מפרכים וקשים מאוד, אימונים שנוספו להם צניחות נוספות, ועם שחרורי מצה"ל סדיר הגעתי ל-28 צניחות!

הצניחות האזרחיות והגשמת חלום עם הבת גלית

הצד של מאיר:

כעבור שנים ספורות התחתנתי ונולדו לי 3 בנות חמודות שסיפרתי להן על כל החוויות בצניחה והצנחנים. בתי הקטנה גלית הבטיחה לי כשתגדל תרצה להיות רק צנחנית כמו אביה. עם השנים גדלה והתגייסה לצה"ל וביקשה להתנדב לצנחנים אך היא קיבלה סירוב מפאת משקלה הנמוך (בקושי 50 קילו) והיא הייתה מאוכזבת קשות.

עם שחרורה מצה"ל הצטרפה אלינו לטיול בארצות הברית ופגשה חברה אמריקאית שסיפרה לה שהיא נרשמה לקורס צניחה אזרחי. ברגע שבתי שמעה על כך מיד ביקשה להצטרף לקורס הצניחה בלוס אנג'לס ופנתה אליי בנושא. כאבא דאגתי מאוד ואמרתי לה שאבוא אתה לדבר עם האחראי ולקבל פרטים ממנו ורק לאחר מכן אחליט אם תלך או לא.

בפגישה שלי עם הנהלת הקורס שוכנעתי גם אני שהקורס בטיחותי ואישרתי לבתי להצטרף אליו. ואז פתאום, התעוררה בי הכמיהה לשוב ולצנוח, אמרתי להם שאני צנחן ישראלי ומבקש לצנוח עם בתי באותה צניחה. הם הסכימו ונרשמנו שנינו לקורס.

זאת הייתה החוויה הגדולה שלי ושל בתי.

גלית עברה את הקורס במלואו, אולם לי נתנו הסברים של ביצועי הצניחות ממטוס אזרחי בגלל שאני מכיר רק מטוסים צבאיים. ושוב חוויית חיי הגיעה עם עליית כולנו לצניחה הראשונה של בתי יחד איתי. המדריך שם אותי כראשון הצונחים בכדי שאשמש דוגמה לאנשי הקורס. חיבקתי את בתי בחום. עם קבלת ההוראה "היכון לקפוץ" ניגשתי ראשון לדלת המטוס ובהינתן ההוראה לקפוץ, קפצתי אל חלל השמים. תוך כדי ריחוף בדאייה הגעתי לאדמה ולא הפסקתי לעקוב בעיניי אחרי גלית. כשהשתחררתי מהמצנח מיד רצתי לכיוון שהיא תנחת.

כשנחתה והגיעה לאדמה היא קיבלה ממני חיבוק שאיני יכול לתאר במילים, חיבוק מלא אהבה וגאווה והבת שלי הגשימה את חלום ילדותה "אהבה בשחקים" ואני כאבא מאושר עד השמים: "ב-ת-י  צ-נ-ח-נ-י-ת!"

בהמשך צנחנו עוד 4 צניחות באושר עילאי. בטקס מרהיב קיבלנו תעודת צנחן אמריקאי ובארצות הברית פורסמה כתבה ענקית עלינו, בעיתון חדשות לוס אנג'לס בתאריך 11.1.1990 הכותרת הייתה "אבא קפץ ראשון ואני אחריו קפצתי". מצורף צילום מהכתבה וצילומים שונים מהצניחה.

הצד של גלית:

תמיד חלמתי לעוף, זה רק היה עניין של זמן עד שהגשמתי את החלום. החלום הזה הוגשם בצורה הכי מושלמת שיכלה להיות. עם אבא שלי.

כשהייתי בת 21 צנחתי צניחות חופשיות, באורנג' קאונטי בקליפורניה, בכך סגרתי מעגל.

לעולם לא אשכח את הצניחה הראשונה המשותפת שלנו. אבא שלי קפץ ראשון ואני יצאתי מיד אחריו. די פחדתי בגללו, לא היה לי אומץ להסתכל עליו יוצא מהמטוס. אבל אחרי שקפצתי אחריו, המצנח נפתח והיינו באוויר, יצרנו קשר עין. הרגשתי בלב את האושר שלו, מהול באושר שלי.

היינו יחסית רחוקים ולא יכולנו לדבר, אבל שידרנו מבפנים האחת לשני.מכשנחתנו, התחבקנו והתנשקנו ואני הייתי כולי מנופחת מגאווה.

זה היה החלום של אבא שלי, שיהיה לו בן צנחן, כמותו. והנה, הוכחתי לאבא שגם בת יכולה!!

הזוית האישית

מאיר עמית מספר בהתרגשות רבה לאגם את סיפורו. מאיר משתתף בתכנית כבר שנה השנייה ברציפות ומרגש את הסובבים אותו עד דמעות כל שנה מחדש.

קישור לסיפורו של מאיר עמית שתועד בשנה שעברה: מההקמה עד לתקומה