מאגר סיפורי מורשת

לסבתא שלי קוראים מלקמיטו אנדלאו היא בת 71, היא נולדה בשנת 1948 (קצת אחרי הקמת מדינה ישראל). סבתא שלי נולדה בטקוסה, באתיופיה. היא הבת הבכורה מבין ששת האחים, אך מסיבות אישיות, הוריה לא גידלו אותה, היא גדלה אצל סבא וסבתא שלה.

סבתא שלי הייתה גרה בטוקול. בכפר הייתה חלוקת אזורים לשכונות של יהודים, נוצרים, מוסלמים ואחרים (כמו נורדאו, קריית השרון, אזורים וכו') ולכן הסביבה של סבתא שלי הייתה רק של יהודים. הסביבה שלה הייתה מלאת שדות ובהם היו פרות, כבשים ושוורים. הייתה להם באר מים שהייתה יחסית רחוקה ואליה הם היו הולכים עם כדים וממלאים אותם במים מן הבאר. כאשר הוריה נפטרו, סבתא שלי התחילה להכין ולמכור כדים כדי להתפרנס מעצמה.

סבתי שלי התחתנה בגיל צעיר בערך 12, כך היה נהוג שם אז להתחתן בטווח גילאים 10- 12. לפני החתונה, ההורים שלה נפגשו עם ההורים של סבא שלי והם ביררו אם יש להם קשר משפחתי וכשהם הבינו שלא, הם שידכו אותם לחתונה. אחרי החתונה היא עברה לגור כנהוג, בבית הוריו של בעלה והם שלחו אותה לבית הספר כדי שתתחיל ללמוד. אחרי כמה חודשים היא נכנסה להיריון ולכן הפסיקה את הלימודים. בהמשך הם עברו לגור יחד בכפר ששמו אלפה ושם היא הקימה משפחה וגידלה את ילדיה. לסבתא שלי נולדו ארבעה ילדים.

כיום היא גרה בנתניה ויש לה עשרים נכדים וארבעה נינים.

העלייה לישראל

סבתא שלי עלתה מגונדר לישראל במטוס שהמדינה שלחה להביא אותם. כשהיא נחתה בארץ העבירו אותה למרכז קליטה בבת ים. במרכז קליטה היא למדה טיפה את השפה העברית. היה לה מאוד קשה להסתגל לסביבה ולכל העולם המודרני שיש פה בארץ, בהשוואה לאתיופיה כמו למשל: מעליות, טלפונים, אוכל חם ועוד

סבתא שלי סיפרה לי שהיא הייתה ממש ביישנית ושקטה, כיוון שהיא לא ידעה במדויק את השפה ואנשים שאלו אותה שאלות והיא לא ידעה איך לענות בחזרה. בנוסף היא סיפרה לי סיפור שהיא זוכרת במדויק על מקרה שקרה לה: היא נכנסה לחנות והיא הסתכלה סביב כדי לחפש את המצרכים לילדים שלה. היא לקחה יחסית הרבה מצרכים וכשהיא הגיעה לקופה, המוכר עשה לה חשבון היא נתנה לו את כל הכסף שהיה לי ביד. אז הסתבר שהכסף לא הספיק והיא לא הבינה את זה. המוכר לא כעס, אלא ניסה להסביר לה שוב ושוב ואפילו ניסה להסביר לה בפנטומימה שהכסף שלה לא מספיק, אבל זה בכלל לא עזר. לבסוף המוכר התייאש ונתן לה ללכת עם כל המצרכים, הוא שילם מכספו, כדי להשלים את הסכום שהיה חסר לה ואפילו נתן לה עוד 20 שקלים. בזמנו היא לא הבינה למה הוא נותן לה כסף, כי הוא איש זר בשבילה, אבל כיום, היא מודה לו מאוד, כי אין הרבה אנשים טובים בעולם שיוותרו לבן אדם, כשזה מגיע לכסף, בטח שלא נותנים צדקה מרצונם החופשי.

גלגולו של חפץ – זוג הצמידים מכסף

החפץ שעובר במשפחה הוא זוג צמידים העשויים מכסף אמיתי.

כשסבתא רבתא שלי עברה בשוק כדי לקנות אוכל למשפחה, היא נכנסה לחנות שמוכרים מגוון דברים כמו בגדים, צמידים, שרשראות, נעליים וכו' היא ראתה שם זוג צמידים. סבתא רבתא שלי עברה קשיים רבים באתיופיה הן מבחינה כלכלית של מחסור שהיה באותה תקופה והן מבחינה נפשית. כשהיא ראתה את הצמידים, היא הרגישה שמחה ותקווה וכך למרות שלא היה לה הרבה כסף, היא בכל זאת לא ויתרה וקנתה אותם והם היוו עבורה גאווה, תקווה והמשכיות.

כשהיא הזדקנה וסבתא שלי הייתה צעירה, היא העניקה לה את זוג הצמידים, ואמרה לה לשמור עליהם טוב טוב וכשהיא תתבגר ותהיה גם אימא ותהיה גם לה ילדה, היא תעביר אותם לבתה וכך סבתא רבתא שלי תרגיש קרובה אליה ואפילו חלק ממנה.

כך היה, כשסבתא וסבא שלה נפטרו, היא זכרה את מה ש הבטיחה לאימא שלה ושמרה עליהם. כשסבתא שלי הזדקנה היא העבירה את אחד הצמידים לאימא שלי וסיפרה את אותו סיפור לאימא שלי והצמיד עד עכשיו אצלה וכשאימא שלי תזדקן בע"ה היא תוריש את הצמיד לי.

הסיבה שהיא הביאה לאימא שלי את אחד הצמידים והצמיד השני עדיין אצלה הוא שהצמיד הוא הדבר הפיזי שמשאיר זיכרון מסבתא שלה שעשתה רבות ונלחמה בשבילה, כי סבתא שלי לא הייתה ילדה קלה, אבל הם (סבא וסבתא שלה) בכל זאת גידלו אותה בחום ובאהבה, הם היו האנשים הכי קרובים בשבילה וזה משמח אותה כשזה נמצא לידה וכמו שסבתא שלה אמרה, היא באמת מרגישה אותה קרוב וחלק ממנה. זה מזכיר לה את כל התקופה שהיא הייתה באתיופיה, את הקשיים, את העבודה הקשה וזו תזכורת עבורה.

הזוית האישית

יעל ביטאו: אני שמחתי לשמוע את סבתא שלי. זה מאוד ריגש אותי, בייחוד סיפורו של החפץ.