מאגר סיפורי מורשת

שלום, קוראים לי יצחק קרמונה. נולדתי באורווגאי ועליתי לארץ בשנת 1973. יש לי שלושה ילדים, שישה נכדים, נין אחד ועוד נין אחד בדרך. פגשתי את אשתי לואיסה ז"ל לפני בערך 65 שנה. לפני 48 שנה עליתי לארץ ישראל ביחד עם אישתי והילדים שלנו: סמי בקי ורפאל. היום אני כבר בפנסיה כי אני בן 83.

הסיפור שאני רוצה לחלוק אתכם קרה לפני 67 שנים, בשנת 1954. גרתי אז באוורווגאי, הייתי בן 15. יום אחד בצהריים הלכתי כרגיל עם אבי לעבוד בנגריה שליד ביתי. באותו יום קיבלנו משלוח של עצים באורך של חמישה מטרים וחצי. היה צריך לחתוך אותם באמצע כדי להכניס אותם לנגריה. היינו חותכים אותם עם מסור חשמלי שהיה לו גם מגן.

הוריי וסבתי

אני הייתי מבצע את עבודת הניסור, אך לצערי באיזה שהוא שלב לא סגרתי את המגן והמסור נתפס בבגד וחתך לי את הבטן. אבא שלי לקח אותי במהירות לבית החולים ושם ניתחו אותי. הרופא אמר שהיה לי מזל שהלכתי לשירותים חמש דקות לפני, כתוצאה מכך הבטן לא הייתה נפוחה והמסור עבר רק חמישה סנטימטר מהמקום המסוכן. כך, תודה לאל, ניצלתי.

כשעלינו לארץ התגוררנו בקיבוץ גבעת ברנר, ליד רחובות. לא היה לנו קל – היה צריך ללמוד שפה חדשה, ללמוד מנהגים חדשים, להכיר אנשים חדשים, אבל שמחנו להגיע לארץ ישראל.

אני עם אשתי וילדיי

הזוית האישית

יצחק: אני חושב שהתכנית הזאת חשובה מאד. חשוב שהנכדים ישמעו את הסיפורים של סבא וסבתא, את המחשבות, ילמדו על ההיסטוריה שלהם. אלו ערכים מאד חיוביים וחינוכיים. נהניתי מאד לבלות זמן משותף עם נכדתי האהובה נגה, למדתי להכיר אותה טוב יותר ואני מאד גאה בה.

נגה: בזכות התכנית למדתי להכיר את סבי טוב יותר ונהניתי מהזמן שלנו יחד. אני מרגישה שהתכנית מאד חיברה בינינו ואני מאחלת לנו להמשיך ולשמור על הקשר המיוחד שלנו.