מאגר סיפורי מורשת

צליחת התעלה במלחמת יום הכיפור 1973.

מדינת ישראל עברה במשך השנים מקום הקמתה. בשנת 1948 מלחמות שגרמו לה נפגעים רבים, וחללים המלחמות היו רבות עם מדינות  שהקיפו אותן. מדינת ישראל הייתה כנטע זר למורת רוחם של תושביה הערבים של המדינות הללו ושל מנהיגיהם. ישראל עמדה בגבורה בכל המלחמות.

ישראל סבלה בכל מלחמה מאבדות רבות וערך האדם נחשב במדינה מסמל את הערך העליון. עד שנת 1973 כמעט כל 10 שנים ניסו אויביי המדינה לפגוע בנו ותמיד ידינו הייתה על העליונה. בשנת 1973 ביום הכיפורים החג הקדוש ליהודים תקפו מצרים וסוריה את ישראל בהפתעה מוחלטת.

צליחה בצה"ל

הנחת הגשרים ממזרח למערב 

רגע הצליחה 

שם התחוללו קרבות, בזירה הדרומית במשך כ-10 ימים וכאן הסיפור שלנו מתחיל:

נקראתי יחד עם חברי ליחידת ההנדסה הימית להיות מוכנים לפרוץ את הקווים לכיוון מערב על מנת להטות את  מאזן הכוחות. תפקידי היה להיות כמפעיל סירת גומי שבה העברנו את כוחות הצנחנים שהיו כוח הרגלים הראשון שנחת על אדמת מצרים. לאחר 10 ימי קרבות חשנו שהגיע העת לשנות את מאזן הכוחות. בלילה חברנו לכוחות הצנחנים, העמסנו את הסירות על הרכבים המשוריינים כאשר בכל רכב היו לפחות נוסף אלינו עוד 20 לוחמים. בחשיכה חצינו בקו התפר שבין הכוחות המצרים. כאשר הם חושבים שזה כוחות שלהם אולם לשמחתינו לא נתגלנו והגענו עד לקו התעלה, הורדנו את הסירות כאשר שקט מוחלט שורר מסביב וחצינו בעזרת המנועים את התעלה וכך במהלך הלילה העברנו גדוד צנחנים שכבשו ותפסו חזקה בצד המערבי.

כל הלילה דאגנו להעברה של כוחות ואספקה ולמעשה חיכינו להגעתם של הכלים הכבדים (דוברות)שיכלו להעביר טנקים ולגשר שנקרא גשר הגלילים שהיה צריך לחבר בין שתי הגדות. היינו 2 מפעילי סירה שעבדנו 24 שעות וידענו שככל שנעביר יותר חיילים ואספקה נצליח לבסס את חברינו בראש הגשר. עם זריחה הופתעו המצרים לראות שצה"ל נחת בגדה המערבית ומאותו רגע ניסו בכל העוצמה שלהם להשיג אחורה את הכוחות. המאמץ המצרי התרכז באזור שנקרא "חצר מוות" ושם התרכזו כל הכוחות שנועדו לצלוח אולם לגבי המצרים זה היה מאוחר ולאחר 3 ימים רצופים של הפגזות נסיונות כיבוש והפצצות מטוסים הגשרים הוצבו על התעלה וכוחות רבים זרמו לגדה המערבית ושינו את מאזן הכוחות.

כאן תפקידי הסתיים כאשר היו גשרים והדרך הייתה פנויה ומאובטחת נשארנו עד לפינוי הגדה המערבית של תעלת סואץ וחזרנו הביתה עם תחושות קשות.

הזוית האישית

מרדכי שושני: לאורך כל המפגשים מצאנו זמן איכות שבו נהנינו לשבת ביחד ולהחליף חוויות באינטרקציה חברית, הערכה והבנה מעבר לסיפור המורשת, עצם הביחד בבית הספר שאותי החזיר שנה אחורה, האווירה הבלתי פורמלית וההבנה אחד של השני, המבטים בעיניים והזיק שנצץ בעיניו של גור נכדי. גם לשמוע את סיפורי המורשת וגם לשבת בכתה ולעבור תקופה של ביחד.