מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הצלה ותקווה

ארתור ואמו
ארתור בילדותו
הצלה ועלייה לארץ ישראל

נולדתי בתאריך 3.6.1936 ברלאד BARLAD שברומניה. משפחתי מנתה ארבע נפשות. הורי ואחי הגדול, מארסל (צ'ילו). הורי וסבתי וסבי נולדו ברומניה. להורי היה פאב גדול שפעל בשעות היום והערב.

בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם. רומניה הייתה פרו גרמנית. הרומנים שיתפו פעולה עם הנאצים והם הצטרפו למלחמה לצדו של היטלר רק ביוני 1941. הרומנים לקחו את הגברים היהודים לעבודת פרך וביניהם את אבי. התנאים היו קשים. הגברים התגוררו בשדות, ללא תנאים סניטריים וללא מזון ושתייה.

מזג האוויר הקשה על מצבם. הרבה מאוד מהגברים חלו, וביניהם גם אבי והוא נפטר ממחלה. לאחר מותו של אבי נאלצה אמי למכור את הבית ואת העסק, ועברנו לגור בעיר BACAU, שם התגוררו הורי אמי ומשפחתה המורחבת. שם הייתה ילדותי. רוב שעות היום שיחקתי עם אחי וילדים מהסביבה. היינו נוהגים לשחק בתופסת, מחבואים ונלחמנו בקבוצות זה כנגד זה.

הקהילה ברומניה ב – BACAU  הייתה יחסית גדולה כ- 10,000 יהודים. הבית כנסת היה גדול. אני, אמי ואחי היינו הולכים מידי יום שישי ושבת להתפלל.

בשנת 1941 הרומנים החלו לשלוח יהודים מרומניה לבסרביה שבאוקראינה. הם שמו את היהודים במחנות עבודה, כדי לנצלם ולהורגם. בתחילה הרומנים שלחו את העניים (שלא יכלו לשלם שוחד) למחנות העבודה, ולאחר מכן הם לקחו את העשירים.

אמי החלה לדאוג מה יעלה בגורלנו. אח של אמי, היה עורך דין גדול, והוא הציל ממוות רוצח צעיר. הרוצח קיבל מאסר עולם ולא עונש מוות. אמו של הרוצח הבטיחה לדוד (אח של אמא שלי) שכאות דודה היא מחויבות לסייע לו לכל החיים. הדוד ביקש מאותה גברת לעזור לנו להינצל מפני המשלוחים. לאותה גברת היה בית גדול בקצה העיר ובו חצר עם בית קטן.

הגברת עברה לגור בבית הקטן ואותנו שמה בבית הגדול. היא הציגה אותנו בפני כולם כגויים. (אמי הייתה נראית כמו גוייה). יחד עמנו התגורר אח של אמי, שהיה גרוש. הבית היה בנוי בצורה של רכבת, חדר אחר חדר. רוב הזמן היינו משחקים בחצר וברחוב. לא זיהו שאנחנו יהודים. אמי הייתה מבשלת, מנקה ושומרת על פרופיל נמוך. כסף בצד היה לה מהוריה. (הוריה היו מאוד מבוססים. היה להם כולבו. הם היו מביאים מתורכיה חלבה ותפוזים בכמויות גדולות.)

גרנו שם שנה (משנת 1942- 1943). בשנת 1943 התבקשנו לתת חדר מהבית לקצין גרמני שיגור שם, ואנחנו גרנו ביתרת הדירה. כך העברנו את הזמן עד שנת 1944.

באוגוסט 1944 נכנסו הצבא האדום (הרוסי) לרומניה, ואז הגרמנים ברחו.

הקצין הגרמני שהתגורר בביתנו הכין לעצמו ערימות של מזון: שוקולדים, סוכר, אורז, פירות, תה וקפה. יש לציין שבאותו זמן מוצרים אילו היו במחסור גדול והם היוו "נכס". הקפה והתה היו כמו אוצר. מוצרים אלו יכולת לקנות רק בשוק השחור. הקצין הגרמני הכין מוצרים אילו לשעת בריחה.

בלילה שלפני הבריחה בתאריך 22.8.1944 בעלת הבית ניקתה את חדרו של הקצין. היא ראתה הרבה מוצרים, והיא הבינה שהוא עומד לברוח (שכן שמעו את פגזי התותחים), ולכן החליטה לגנוב חלק מהמוצרים. באמצע הלילה, הקצין, שם לב שחלק מהמוצרים חסרים, והוא התחיל לצעוק. באותה עת הוא היה שיכור, והוא קילל כל העת. אמי, אחי ואני ברחנו לכיוון החצר האחורית. הקצין רדף אחרינו עם אקדח ביד אחת ופנס ביד שנייה. (לא היה חשמל בגלל המלחמה). בחצר הסתתרנו מאחורי מחסן. הקצין חשש להמשיך לחפש אותנו בחצר. הוא חזר הביתה, לקח את כל המוצרים, העמיס על הג'יפ שלו ונסע עם רכבו. לפני שעזב שאל את הגברת אם יש יהודים בסביבה שגנבו לו את המוצרים. שכן רק יהודים גונבים.

הגברת אמרה שהמשפחה שהתגוררה עמו הם יהודים. היא לא סיפרה את האמת, שהיא זו שגנבה.

למחרת נכנסו הרוסים לעיר וכעבור חודש הייתה תהלוכה גדולה מאוד של שבויים גרמניים, שעברו ברחובות העיר. בין השבויים היה הקצין השיכור. הוא היה פצוע קל. ברגע שהרוסים נכנסו עברנו אמי, אחי ואני לדירה אחרת. לא הסתתרנו ולא הסתרנו את יהדותנו. בעיר נשארו פחות יהודים. שליש 10,000  מהיהודים שהיו לפני כן.

סבי וסבתי פתחו שוב את חנות הכלבו שלהם. בשנת 1948 קמה מדינת ישראל. כל היהודים בעיר התלהבו. רובם עלו ארצה בשנות ה -50 . אמי החליטה לעלות ארצה יחד עמי ואחי.

העלייה לישראל

בשנת 1950 עלינו ארצה. הגענו לחיפה באנייה "טרנסילבניה". מאנייה העבירו אותנו לשער העליה, שבמבואות חיפה. גרנו שבועיים בצריפים. לאחר מכן העבירו אותנו למעברה "עין שמר" (על יד קיבוץ עין שמר). התנאים היו שם גרועים. גרנו באוהלים. הגשם חדר לאוהל, האדמה הייתה בוצית. השירותים היו בחוץ.

אני הייתי אז בן ארבע עשרה. הסוכנות שלחה אותי לחוות הנוער הציוני בירושלים. הייתי שם שלוש שנים. שם למדתי עברית, התחברתי עם ילדים מכל העולם ביניהם רומנים. התנאים היו טובים. החדרים היו מחוממים, היה אוכל. חצי יום עבדנו בשדה וחצי יום למדנו. סיקלנו סלעים מהאדמה, עבדנו בנגרות, חשמלאות, תורנות מטבח וניקיון, מכבסה ועוד… אהבתי במיוחד את המכבסה, שכן שם היה חם בחורף, שם גיהצו בעזרת מגעלה (גלגל גדול, שהייתי מכניס גופיות, והן היו יוצאות מגוהצות) ובאותו זמן הייתי מביא ספרים ולומד. שם התחלתי לקרא ולכתוב אנגלית.

בגיל שבע עשרה רוב החברים הלכו לקיבוץ. אני למדתי בבית הספר הטכני של חיל האוויר במפרץ חיפה. הלימודים עלו 500 לירות, שהיו כל החסכונות של אמי ז"ל. למדתי שם שנה אחת והתגייסתי לצה"ל. בצה"ל הייתי טכנאי אווירונים במשך שנתיים וחצי.

אחרי זה שירתתי בקבע שלוש שנים. בצבא עשיתי את בחינות הבגרות במגמה ראלית. עשיתי פיזיקה ומתמטיקה 5 יחידות.

במהלך שירותי בקבע פגשתי את המחנך שלי מעליית הנוער. הוא המליץ לי ללמוד כלכלה. נרשמתי לאוניברסיטה בירושלים. אז האונברסיטה העברית הייתה היחידה בארץ. זה היה בשנת 1960. למדתי שלוש שנים BA בכלכלה  ומאוחר יותר חזרתי ללמוד באוניברסיטה מנהל עסקים במשך שנתיים ובמקביל עבדתי ככלכלן. בשנת 1967 התחתנתי עם אילנה.

בשנת 1968 נולד בני, משה, אבא של יונתן וגבריאל.

בשנת 1972 עברנו לאנגליה. שם עשיתי דוקטורט במנהל עסקים ב – BRADFORD. משם עברנו לשפילד שבאנגליה. הייתי מרצה באוניברסיטה ובשנת 1987 קיבלתי את התואר פרופסור.

הזוית האישית

סבא ארתור מידן: המסר לנכדי ­גבי הוא שצריך לחיות בארץ ישראל ולא להיות בין זרים.

שבחיים צריך מזל!!!

 

מילון

ברלאד
ברלאד (ברומנית: Bârlad), עיר במחוז וסלוי הנמצאת בחבל מולדובה שברומניה. העיר ברלאד שוכנת ליד הנחל ברלאד ומספר תושביה עומד על כ-80 אלף, נכון ל-2011. בעבר שגשגה בעיר קהילה יהודית בת 5,000 נפשות, שהיוותה כרבע מתושבי העיר. לאחר מלחמת העולם השנייה רובה המכריע של הקהילה עזב, בעיקר לישראל. ויקיפדיה

ציטוטים

”מקומנו הוא בארץ ישראל ובחיינו צריך מזל, "אם תרצו אין זו אגדה"“

הקשר הרב דורי