מאגר סיפורי מורשת

סבא זלטקו נולד בעיר זאגרב שביגוסלביה, וגדל כבן יחיד להוריו מרגרט וזבונקו מאוטנר. סבא גדל בסביבה מוסיקלית ומלאת תרבות, ובגיל 5 החל את לימודי הכינור. כחלק מלימודי הנגינה, למד גם לכתוב ולקרוא תווים. כאשר נדרש ללמוד לצייר את הסמל "מפתח סול", המפתח היה נראה בעיניו של סבא בן החמש כדמות בצורת ברווז. ומאז הפך את התו סול לברווז וצייר אותו במקום את התו. הברווז הזה הפך לסמל שלו הקבוע.כל דבר שהיה שלו סימן אותו בברווז.

בשנת 1941, הנאצים פלשו לזגרב, בהיותו ילד בן שבע. תחילה, הסתתר עם הוריו, אולם כעבור זמן קצר הוריו נתפסו. אביו נתפס ונשלח למחנה השמדה קרואטי וכעבור מעט זמן נתפסה גם אמו ונשלחה לאושוויץ. סבא הופרד מאמו בכח ע"י החיילים הנאצים. כאשר נלקחה אמו של סבא, זרקה מן הרכב אליו הכניסו אותה את תעודת סיום שנת הלימודים הראשונה של סבא. על גבי התעודה הספיקה לרשום: "אלף נשיקות לילד הקטן שלי". כעת, סבא בן השבע נשאר ללא הוריו, רק עם סבתו מצד אמא.

בשנת 1942, נלקח יחד עם סבתו לאחד ממחנות הריכוז בקרואטיה. לאחר כמה שבועות, הייתה התקפה של פרטיזנים על המחנה, סבא ניצל והועבר למקום מסתור שלהם.

סבתו לא שרדה – היא הועברה למחנה יסנובץ ושם נרצחה בתחילת שנת 1943. בדרך לא דרך הועבר סבא חזרה לעיר זגרב והוסתר אצל משפחתו – אחות של אמו, שנשאה בנישואי תערובת, התנצרה וכך ניצלו היא ובני משפחתה. הם הסתירו את סבא במרתף בתנאים קשים מאוד במשך שנתיים, עד סוף המלחמה בתשיעי למאי 1945. בלילות היו מביאים לסבא אוכל, תוך כדי סכנת נפשות כיוון שליד ביתם היה מחנה צבאי גרמני והיה פחד גדול שייתפסו ויוצאו להורג.

עם סוף המלחמה הועבר סבא לבית יתומים וסיים במסגרת מיוחדת את בית הספר היסודי. הוא למד יחד עם קצינים פרטיזנים שגם הם לא ידעו קרוא וכתוב. עם סיום הלימודים, סבא התקבל לבית ספר תיכון אך כעבור חצי שנה הוצא ממסגרת זו בגלל קשיי למידה וחוסר ריכוז.

סבא הועבר לעיר אחרת, שם התגורר אצל אחות נוספת של אמו, שאף היא התנצרה וכך ניצלה בזמן המלחמה. סבא השתלב במשפחתה ובבית הספר וסיים שם התיכון. לאחר סיום הלימודים, חזר לזגרב עיר הולדתו והחליט לעלות ארצה לבד בהיותו בן 16.

ברביעי ליוני 1951 הגיע לארץ. בארץ הצטרף להכשרה בקיבוץ כפר בלום שם למד עברית. בהיותו בקיבוץ,הצטרף לקבוצת הנוער שהגיעו במסגרת חברת ילדים ממרוקו, ויחד איתם התגייס לצה"ל בגיל 17.

לאחר סיום שירותו הצבאי, סבא הצטרף לקיבוץ יפתח שבגליל העליון. לאחר זמן שהיה בקיבוץ יפתח, קיבל תפקיד בטחוני בו הועסק מספר שנים. כחלק מהתפקיד, שימש כאחראי ביטחון באיזור חבל התענכים (אשר בגלבוע) וליווה את העלייה מצפון אפריקה למושבים באיזור.

בשנת 1956, הגיעה עליה ממרקש שבמרוקו למושב דבורה, שם פגש את סבתי לידיה. סבא וסבתא נישאו וחיו במושב דבורה 3 שנים, לאחר מכן עברו לגור בנשר, שם מתגוררים עד היום. לסבא וסבתא 3 ילדים- שני בנים ובת – אמא שלי. יש להם אחד עשר נכדים וארבעה נינים.

במשך כל תקופת המלחמה ועד היום, מסמן סבא את הציוד והרכוש שלו בציור של הברווז שגופו היינו "מפתח סול". בנוסף, סבא נוהג לצייר בכל מכתב אשר כותב ושולח לבני משפחתו את הברווז. כל ילד, נכד ונין מכירים סמל זה ויודעים את חשיבותו ומשמעותו לסבא ולכל המשפחה.

אח של אמא רוני קיעקע את הברווז על ידו. כשרוני נפטר ממחלה האחים שלי אהד ואוריה קעקעו את הברווז על רגלם. המחווה הזו ריגשה את סבא מאוד! לכל נכד, נין ובן משפחה סבא הכין מחזיק מפתחות של הברווז. כל ברכה או מכתב שסבא כותב לי הוא מצייר את הסמל.

אני הכנתי לסבא במסגרת שיעור אומנות מגנט שתלוי על המקרר בביתם ובו צירתי את הברווז וכתבתי שאני משוגגעגגעת עליו. עבורי, סמל זה מסמל מספר דברים: הברווז מסמל את המשפחתיות, האהבה, הקרבה, מוסיקה ובראש ובראשונה את גבורתו וסיפור חייו של סבי.

הברווז שלנו משוגגעגגעת עליו!

הזוית האישית

יהלי: אני מאוד נהנית עם סבא וכל מה שהוא מספר לי מאוד מעניין ומרגש אותי.