מאגר סיפורי מורשת

סבתא ליובה צצקיס, נולדה ב- 13.11.1947 למשפחה יהודית בעיר קייב, עיר הבירה של אוקראינה (אז נחשבה חלק מברית המועצות).

לסבתא אחות אחת, שגדולה ממנה בשמונה שנים. המשפחה של סבתא, עברה את מלחמת העולם השנייה, וניצלה מכל אותם הזוועות. אבא שלה היה חייל בצבא ברית המועצות, הוא לחם במשך כל שנות המלחמה, וסיים בדרגת קצין בכיר. באותם שנים אמא שלה ברחה מקייב, עם אחותה שהייתה בת שנתיים לאוזבקיסטן, לשם לא הגיעו הגרמנים, ובזכות זאת היא ניצלה. אמא שלה עבדה בזמן המלחמה כדי לקיים אותה ואת אחותה.

באותו הזמן המשפחות של ההורים שלה שנשארו בעיר קייב, נהרגו ע"י הנאצים בארועי טבח "באבי יאר".

עם סיום המלחמה אמא שלה ואחותה חזרו לקייב והתמקמו שם.

כשסבתא לובה נולדה, ההורים שלה כבר היו מבוססים כלכלית, ושניהם עבדו. אבא שלה היה מהנדס מכונות, ואמא שלה היתה מנהלת חשבונות. המשפחה התקשתה לשמור על המסורת היהודית, בהעדר חיבור לקהילה יהודית מקומית. מלבד מעט קרובי משפחה יהודים, לא היו משפחות נוספות, בכדי לחגוג את החגים, או ללכת לבית הכנסת. כמו כן, הייתה אנטישמיות רבה, כך שלא התאפשר להתנהל כיהודים, והם הסתירו את היותם יהודים.

חוויות הילדות של סבתא הן בעיקר עם החברים שלה בשכונה. באותם זמנים לא היו צעצועים בכלל, וכל המשחקים היו בחצרות הבתים וברחובות. הייתה לסבתא חברה אחת, מאוד קרובה, שגרה איתה באותו הבניין, והן בילו הרבה שעות יחד. כמו כן סבתא זוכרת שחלק ניכר מהילדות שלה, היא הייתה מצטרפת לאמא שלה, לקניות של מצרכי מזון בסיסיים, וזה כלל עמידה ארוכה וממושכת בתורים אינסופיים, בגלל מחסור עצום באוכל ,בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה.

סבתא הייתה מאוד כשרונית במוסיקה, בעיקר בנגינה בפסנתר, ולכן ההורים שלה, רשמו אותה לבית ספר למוסיקה. שם למדה  שבע שנים מכיתה א' עד כיתה ח'. המיוחד בבית הספר למוסיקה היה, שאחרי הלימודים הרגילים, ילדי בית הספר נשארו לעוד מספר שעות ללימוד מוסיקה, כל אחד על כלי הנגינה אותו למד.

סבתא רצתה מאוד להמשיך ללמוד באותו בית הספר, גם בשנותיה הבוגרות, אך בגלל שהייתה יהודייה, לא ניתן היה להתקבל לאותו בית הספר. אסרו עליהם לקבל יהודים, והיא יכלה להמשיך ללמוד רק בבית ספר למוסיקה, בעיר אחרת, שהייתה רחוקה מאוד, ולכן היא לא המשיכה כלל לעסוק בתחום המוסיקה.

בבית ספר זה רכשה סבתא חברים רבים, שעם חלקם היא בקשר עד היום

סבתא ליובה הייתה נערה מאוד יפה בצעירותה, והיו לה מחזרים רבים, ומספר מערכות יחסים שקדמו להיכרותה עם סבא. סבתא הכירה את סבא כשהייתה בת עשרים, סטודנטית שנה שלישית להנדסת מכונות חקלאיות, בקייב. סבא הגיע בהפתעה, למסיבת יום הולדת של גיסתו, שבמקרה אותה הייתה חברה טובה מאוד של סבתא מהעבודה. סבתא התרשמה ממנו מאוד, סבא היה מהנדס אווירונאוטיקה בחיל האוויר הרוסי, והוא הגיע לבוש במדי חיל האוויר. הוא נראה מאוד מאוד מרשים. סבא התלהב מאוד מסבתא שהייתה לבושה בשמלה מאוד יפה, ובמעיל  שנתפר במיוחד עבורה ע"י אמא שלה.

השניים התאהבו וכחצי שנה מאותה פגישה כבר התחתנו, ביולי 1968. לסבא וסבתא נולד בן ב- 1970, דוד שלי שי (ברוסיה בכלל קראו לו אלכסנדר).

בשנת 1973 בחודש אוקטובר עלו סבא וסבתא עם בנם לארץ ישראל, לאחר קשיים רבים בדרך. הם התמקמו בנהרייה, במרכז קליטה ולמדו עברית באולפן. שניהם התחילו לעבוד כמהנדסים במפעלי "ישקר" ו"להבי ישקר" כחצי שנה מיום עלייתם ארצה.

ב- 1976 נולדה אמא שלי, מאיה, "הצברית" הראשונה במשפחה.

הזווית האישית

יעל – זהו סיפורה של סבתא שלי שריגשה אותי מאוד, בזמן שסיפרה לי את כל קורות חייה, והקשיים אותם עברה.