מאגר סיפורי מורשת

שמי אלון בראונשטיין, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי ובחרתי להביא את סיפורה של סבתא שלי ז'ני גל, על החפץ האהוב עליה בילדותה: קופסת הצבעים שלה.

ז'ני סטרולוביץ נולדה ביישוב פודו טורקולוי (מילולית: גשר הטורקי) באזור טקוץ' שברומניה. הייתה ביתם של דוד וקלרה סטרולוביץ. משפחה של סוחרים מדרום מולדובה. הוריה של ז'ני, דוד וקלרה היו פעילים מאוד במשך שנים בנוער הציוני ותמכו בסניפי החלוצים ובשילוח וארגון מאות צעירים לארץ ישראל.

רומניה של אותם ימים הייתה מורכבת מנסיכויות. הגרמנים לא שלטו בה, היו להם הסכמים עם רומניה שבמסגרתם הם רצו להשמיד את היהודים, אולם המלך לא הסכים ופסק שיהודים שנולדו במונרכיה לא יצאו למחנות לפי שעה.

סבא רבא שלי, דוד, נולד בבוקובינה ולכן לא נכלל בהסכם. הוא נתפס יחד עם שתי אחיותיו והועבר למחנות בבוקובינה. מבוקובינה יצאו בחיים רק 10% מהיהודים, דוד היה מאותם מעטים שחזרו. הוא מעולם לא הרבה לספר איך הצליח לצאת משם בחיים. אחיותיו לא שבו מעולם.

ז'ני סטרולוביץ נולדה בשנת 1948 זו הייתה התקופה הקומוניסטית ברומניה. בתקופה הקומוניסטית לא איפשרו לצאת לישראל. מפעם לפעם נתנו למספר מצומצם (מכסות) של יהודים לעלות לישראל. על כל יהודי "ששחררו" לישראל הרומנים קיבלו אלפי דולרים ממדינת ישראל. מאז שנולדה סבתא ז'ני ידעה שיבוא יום והם יעלו לארץ ישראל. חלק מהמשפחה כבר התגורר והשתקם בישראל.

סבתא שלי בת הארבע ואחיה משה בן שמונה

העלייה לישראל

בשנת 1967, עלתה סבתי ומשפחתה לארץ ישראל. בשנה זו היה ניתן לעשות עלייה לארץ ישראל. איפשרו לכל עולה לקחת רק 20 ק"ג של חפצים.

בילדותה סבתא ז'ני מאוד אהבה ציור ואומנות. מתנת יום הולדת ה – 16 שקיבלה מאחיה משה, ממש לפני העלייה לארץ ישראל, הייתה ערכת צבעים אותה אהבה מאוד. בעת העלייה לישראל, בעקבות הגבלת המשקל למקסימום של 20 ק"ג המותרים, שהיו יכולים לקחת לארץ, היא נאלצה להשאיר את ערכת הצבעים ברומניה, היות ובעיניי הוריה הצבעים לא היו חפץ הכרחי. כך עלה גם בגורלם של חפצים רבים אחרים שנאלצה להשאיר מאחור.

עד היום כשהיא קונה לעצמה או לאחד מהנכדים ערכת צבעים זה מזכיר לה כיצד היא נאלצה להשאיר את המתנה של אחיה מאחור.

הזוית האישית

אלון בראונשטיין: מהזווית שלי כמתעד למדתי על סבתא שלי פרטים חדשים שלא ידעתי לפני כן. היה לי מהנה מאוד במשך העבודה וגם למדתי על המשטר הקומוניסטי מנקודת המבט של סבתא שלי.

סבתא שלי נזכרה בנוסטלגיה והעלתה זיכרונות נעימים ונעימים פחות על תקופת חייה ברומניה. היא מאוד שמחה לדבר איתי ולשתף אותי בחיים שלה והרגשתי שזה מרגש אותה כשהיא חולקת את הסיפורים והזיכרונות ילדות שלה איתי. אני שמח שיצא לי לעשות את העבודה הזו עם סבתא ז'ני.