מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

אנחנו הפרידמנים

סבתא מרגלית והנכדה מיכל
סבתא מרגלית ואביה דב פרידמן
יצרן תמיד נשאר יצרן

שמי מרגלית ליכטבלאו, סבתא של מיכל ליכטבלאו בת ה 11 מבית הספר אושיסקין ברמת השרון.

נולדתי להורי דב וזוזי פרידמן בתל אביב בתאריך 7.4.1948 . את השם נתנו לי הורי לזכרה של סבתי מרגרט אם אימי שנספתה בשואה. בהיותי בת חודש פרצה מלחמת העצמאות, שממנה איני זוכרת דבר, אבל אני מאוד מזדהה עם מדינת ישראל וגאה להיות שייכת לדור תש"ח.

בילדותי תורמת לקופת קרן קיימת לישראל

תמונה 1

אמי זוזי נולדה בברלין והצליחה להגיע לפלשתינה מברלין בעזרת תנועת מכבי שקיבלה סרטיפיקטים (תעודות מסע) עבור הנוער שהתעמל במועדון בברלין. היא היתה בת 15 כשעזבה את גרמניה ומאז לא ראתה את הוריה ואחותה. היא למדה בחווה החקלאית בתלפיות שבירושלים אותה ניהלה אשתו של נשיא המדינה יצחק בן צבי. כשסיימה את הלימודים בגיל 18 עברה לגור בקיבוץ גבעת ברנר, שאחיה היה ממקימיו. מאוחר יותר עברה לגור בתל אביב ועבדה שם כמטפלת בילדים. בשנת 1946 נישאה לאבי דב.

אבי דב פרידמן עלה עם משפחתו, הוריו, אחיו ואחיותיו מביאליסטוק בפולין בשנת 1936. משפחתו היתה משפחת תעשיינים אמידה, שהקימה בפתח תקווה מפעל ענק לכלי בית ומטבח אשר היה ספק של הצבא ומשרד הביטחון. יש לי אחות צעירה יותר ממני בשנתיים וחצי שקרויה ע"ש אם אבי, רחל.

סבי יעקב פרידמן חי בפולין בעיר ביאליסטוק. הוא היה נשוי לרחל, ולזוג נולדו שבעה ילדים: שלושה בנים וארבע בנות. עיסוקו של סבי היה בתחום כלי בית והיה בבעלותו מפעל גדול מאד שייצר ומכר סחורה בכמויות כאלו שהיה צריך להעמיס קרונות של רכבת מפתח המפעל שנשלחו לכל רחבי פולין.

בכל שנה נהג סבי לשלוח אחד מבניו לפלסטינה על מנת לרכוש אדמות או בתים מטעמים ציוניים. לאחר מלחמת העולם הראשונה החליט סבי להעלות את כל המשפחות לפלסטינה ולהעביר את המפעל שלו לשם. כשעזב את פולין השאיר בביאליסטוק את אחד מבניו (יהושוע) שהיה נשוי לדבורה, והיה להם בן. תפקידו של חיים היה לטפל בכל הקצוות שנגעו לסגירת העסק. לרוע המזל בזמן המלחמה ריכזו הנאצים את כל היהודים שהיו בביאליסטוק בבית הכנסת הגדול ושרפו אותם. בין הנספים היו חיים ומשפחתו.

סבי התמקם בבית בשכונת בית הכרם בירושלים עד שנפטר בשנת 1946. באותו זמן רכש אבי (דב) קרקע בפתח תקווה והקים שם מפעל ליצור כלי בית ומטבח. כמו כן יצרו עבור הצבא מוצרי אלומיניום כגון מימיות, מסטינג, ויותר מאוחר כשהתחילו לייצר נירוסטה עבור משרד הבריאות, למרפאות ולבתי החולים – החל ממגשי אוכל, כלים לחיטוי ולתרופות ועוד. המפעל עבד 24 שעות ביום, והפועלים שבו גרו בשיכון שהיה צמוד למפעל. במקביל הוקם בקריות בחיפה מפעל ליצור קרמיקה (ששמו היה כרמל מיוליקה) ביחד עם יועץ איטלקי שיצר פסלים, מנורות וקערות נוי. המפעל בחיפה נסגר בשנת 1960, והמפעל בפתח תקווה המשיך לפעול עד שנת 1980. עקב הרעה במצבו הבריאותי של אבי הוא נאלץ לסגור את המפעל. המבנה עדיין קיים עד היום.

היום – יש לי שני בנים: עמיר ונועם. עמיר הבכור, הוא רופא ילדים ונועם הצעיר ממנו אבא של מיכל שעוסק במחשבים. אני נשואה לדוד, שמבוגר ממני בשש שנים ויש לנו שישה נכדים נהדרים: יולי, גיא, שני ושיר (תאומות), ליבי ומיכל.

אני עם הנכדות למשפחת ליכטבלאו

תמונה 2

אנחנו גאים במשפחה שהצלחנו להקים ואוהבים את כולם!

הזוית האישית

מיכל: שמעתי הרבה סיפורים על המשפחה שלי שלא הכרתי, זו הזדמנות טובה ללכת ביחד לבית התפוצות.

מרגלית: הייתה לי הזכות לספר דברים שאלמלא המפגשים הללו לא הייתי מספרת למיכל. אני מקווה, שהם ילוו אותה בהמשך החיים.

מילון

מסטינג
הפירוש: כלי אוכל ממתכת בו משתמשים חיילים בצבא כאשר הם נמצאים מחוץ לבסיס.

ציטוטים

”כבד את אביך ואת אמך!“

הקשר הרב דורי