מאגר סיפורי מורשת

סבתא סימה בירן מספרת לנכדתה חנה:

שמי סימה בירן, נולדתי בכ"ה אב, 1947 בגרמניה. ההורים שלי רחל וישראל ברקמן היו ניצולי שואה. נולדתי במחנה העקורים, שהקימו בעלות הברית בגרמניה, עבור הפליטים הרבים שהגיעו מכול ארצות מזרח אירופה לאחר השואה, מיד לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה. את מחנה העקורים מימנו מדינות בנות הברית. במחנה התגוררו פליטים רבים ששרדו את השואה, היו שם הרבה יהודים ומעט גויים.

לאחר שהות קצרה במחנה, הוריי ופליטים נוספים ביקשו לעלות לארץ ישראל, שהייתה אז תחת השלטון הבריטי – המנדטורי.

הפלגנו לארץ בספינת דיג, בתוכה הצטופפו 300 איש. אני הייתי אז תינוקת, בת שלושה חודשים. כשהתקרבנו לחופי הארץ, הבריטים ששלטו אז בארץ ישראל, אסרו את כניסתם של הפליטים לארץ. הם תפסו את הספינה שלנו. ושלחו אותנו למחנות המעצר בקפריסין, שם שהינו עשרה חודשים.

יומיים לפני ההכרזה על הקמת המדינה ב-ה' באייר 1948 הגענו שוב לארץ. ממש ערב פרוץ מלחמת העצמאות.

כשהייתי בת עשר אימא שלי טסה לאנגליה לבקר את הדודה שלי (אחות הגדולה של אימא שלי). נסענו כל המשפחה לשדה התעופה לוד (כיום זה שדה התעופה בן גוריון) ללוות את אימא. כשהגענו לשדה התעופה, עוד לפני, שהספקנו להיפרד ממנה, הכניסו את אימא מיד לביקורת דרכונים. היא עברה את שער הכניסה לביקורת הגבולות, ולא נתנו לה לחזור להיפרד מאתנו. אבא ניסה לבקש ולהפציר והתחיל לבכות ולצעוק הכי חזק שאפשר. התחלתי לבכות בקולי קולות ואחותי הגדולה הצטרפה גם לבכי. כעבור כחצי שעה דיילת הביאה את אימא שלי החוצה, כדי שהיא תוכל להיפרד מאתנו.

בתכנית המקורית אימא שלי הייתה אמורה לטוס לחודש ימים, אבל בסופו של דבר, היא נשארה שם ארבעה חודשים, בכדי שהיא תוכל להיות ליד אחותה המבוגרת. כשהיא חזרה שמחנו מאוד מאוד, אני חשבתי, שהיא עזבה אותנו לתמיד. לא האמנתי להבטחות של אבא שלי, שאמר לי  בכל התקופה הזאת שאימא עומדת כבר לחזור.

הזוית האישית

חנה: תודה לך סבתא, ששיתפת אותי בסיפור מעניין משנות ילדותך. מאחלת לך הרבה בריאות ושמחה.