מאגר סיפורי מורשת

שמי יעל וייס, גדלתי בכפר יונה, ישוב הנמצא בדיוק באמצע הדרך, בין נתניה לטול כרם. הכפר היה עדיין מושב ולנו היה משק חקלאי גדול. בשנות ה- 50 הכפר קיבל עולים חדשים בעיקר ממדינות ערב, להם נבנו שיכונים, ובמשך השנים הפך הכפר לעיר שהיא היום.

בבית בכפר, היינו 3 אחיות וכולנו היינו צריכות לעזור במשק. היה לנו לול גדול, פרדס, ושטח של 200 דונם גידולי שדה. היינו משכימים קום, כי למדתי בבית ספר אזורי של עמק חפר, והלימודים התחילו בשעה 07.20 בבוקר. מכיוון שהכפר שלי היה האחרון להיאסף לאוטובוס, הספקתי להאכיל את העופות בלול.

סיפור שאני זוכרת ממש טוב:

אבא שלי נטע  פרדס של 10 דונם. היינו צריכים להרכיב את העצים (הרכבה, זו פעולה חקלאית, שבה הופכים את השתיל החזק והעמיד שנקרא חושחש, לעץ הדר, לפי מה שבוחרים). אנחנו הרכבנו תפוזי שמוטי. מה שהיה מיוחד במטע שלנו היה שמהמטע ראו את הכביש (היום כביש 57) ועליו היתה תנועה כבדה של רכבים צבאיים,  ליד הכפר היה בסיס הבית של הצנחנים. הייתה אווירה קשה ומיוחדת בה אנחנו נוטעים וברקע ימי ההמתנה של מלחמת ששת הימים.

כמו שסיפרתי לך, היינו 3 בנות בבית בכפר, ונדרשה עזרה רבה במשק. היה לנו לול גדול ואני הייתי אחראית, בין השאר, על איסוף הביצים. זו עבודה די משעממת והייתי מנסה לארגן לי קצת עניין. הייתי מצטיידת בתבנית ביצים ומחליטה שאם אגיע לסוף הסוללה ויהיו לי ביצים במספר המתחלק בשלוש, יגיע החבר שלי בסוף השבוע הזה מהצבא. הייתי מסוגלת לחכות כמה דקות, עד שאיזו תרנגולת תטיל עוד ביצה אם היתה חסרה לי ביצה אחת.

הזוית האישית

טל: אני רוצה לאחל לסבתא שלי רק בריאות, שמחה ואושר, ושהקורונה תיגמר כדי שנוכל להיפגש יותר.

יעל: נהניתי לספר לטל על ילדותי, הוא הביע התעניינות וסקרנות, שאל שאלות חכמות, ונתן לי תחושת געגוע עמוקה לימים עברו. היו לנו שעות איכות מיוחדות ומדהימות.