מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הפמוטים העתיקים

סבתא פרידה, ים והפמוטים
הפמוטים של סבתא

מוצאו של החפץ
הפמוטים המצויים בידינו, הינם פריט שעבר מדור לדור, במשך שלושה דורות. מוצאו של החפץ הוא מברית-המועצות (רוסיה של היום). בסוף שנת 1800, הוזמן הפריט על ידי אמה של סבתא רבתא שלי (מצד אבא), אצל הצורף. הפמוטים הם פריט המשמש להדלקת נרות שבת, ובעצם כך אנו מסמלים את יום המנוחה שנקבע בדת היהודית. במשך השנים ולאחר מלחמת העולם הראשונה, הצטמצם מספרם של היהודים, וגם חופש הביטוי הדתי.
לאור המצב, התחזק הצורך של היהודים, לשמור ולקיים את מנהגי היהדות, כגון הדלקת נרות, תפילה ןנישואים רק עם בני זוג יהודים. אמה של סבתא רבתא, שמרה באדיקות על הדלקת נרות שבת בפמוטים אלה, למרות האיסור.
 
גלגולו של הפריט
בזמן מלחמת העולם השנייה, כאשר המשפחה נשלחה לגטאות, נלקחו הפמוטים על ידי אמה של סבתא רבתא ולוו אותה עד תום המלחמה. (גלגולו הראשון של הפריט).
אחרי מלחמת העולם השנייה, ולאחר שסבתא רבתא (מצד אבא), ניצלה ממחנות ההשמדה, החליטה כי ברצונה להינשא. כמתנת נישואין היא קבלה מאמה את הפמוטים האלו.(גלגולו השני של הפריט).
 
סבתא רבתא, חנה קאופמן  (מצד אבא),עזבה את ברית-המועצות, במטרה למצוא מקום להקים משפחה לאחר תלאות המלחמה, ועברה להתגורר ברומניה. הפמוטים היו חלק חשוב מהציוד המועט שנלקח על ידי סבתא רבתא לרומניה. ברומניה היה שלטון קומוניסטי, שאסר על היהודים להבליט את מנהגי הדת. 
בשנת 1958 החליטה המשפחה לעלות לארץ ישראל. בזמן העלייה אפשר היה להוציא ציוד במשקל של עד 40 קילוגרם בלבד. סבתא רבתא, לא ויתרה על הפמוטים שקיבלה מאמה כחלק מהציוד שהיה קרוב לליבה. כך הגיעו הפמוטים לישראל בשנת 1958. בשנת 1971, נישאה סבתא פרידה (מצד אבא), וכמתנת נישואין קבלה מאמה את הפמוטים (גלגולו השלישי של הפריט).
 
הפמוטים מצויים גם כיום אצל סבתי ומשמשים להדלקת נרות שבת. 
 
סיפור אישי, סבתא פרידה
נולדתי ברומניה בשנת 1951 כאחות תאומה, לאח שאובחן כלוקה ב"תסמונת דאון". ילדותינו עד גיל 7 עברה ברומניה כאשר אנחנו משתלבים במערכת החינוך הרומנית, בה לומדים בין היתר את לימודי הדת הנוצרית, שהיא דתם של הרומנים. ליהודים ברומניה חשוב היה לשמור על הזהות היהודית ולהעביר לילדיהם את מנהגי היהדות. לצורך כך נהוג היה לשלוח את הילדים ללימודי יהדות ב"חדר".
 
עד גיל חמש, נשלחנו לגן ילדים נוצרי כפי שמקובל היה לילדים בני גילנו. החל מגיל חמש התווסף ביקור בשעות אחר הצהריים, ב"חדר". ה"חדר", היה מסגרת לימודית אליה הגיעו ילדים יהודיים בלבד, במטרה ללמוד קרוא וכתוב בשפה העברית וגם לימודי דת. במסגרת  ה"חדר" למדנו בפעם הראשונה את יסודות השפה העברית.
 
 תמונה 1
 
תמונה 2
 
 
 
תמונה 3

מילון

ביסטריציה
עיר ברומניה

ציטוטים

”התפוח לא נופל רחוק מהלב“

הקשר הרב דורי